על האובססיה לביבי מימין ומשמאל

1.

ישראל אמורה, על פי הגדרתה, להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. בפועל היא הולכת והופכת למדינת ביבי. הכל בה ביבי. הוא ורק הוא. אובססיה לאומית, הן של תומכיו והן של מתנגדיו. לפעמים נדמה שכולנו נחלקים למחנה “רק ביבי” או למחנה “רק לא ביבי”. תתפקד מיד, אחרת אין לך זכות קיום.

האופציות הן שתיים: לחשוב שנתניהו מלך ישראל, שרה שולטתתת וקאיה מעולם לא ליכלכה אף מדרכה. כל החקירות הן כמובן רדיפה שמאלנית ומזימה להפלת שלטון, יאיר “הראה להם מה זה” בפייסבוק ולא היה כלום כי אין כלום.

אם אינך מסכים עם הדעה הזאת, האפשרות היחידה שנותרה לך היא לחשוב שנתניהו הוא כישלון, חסר כישרון, שקרן וסכסכן, אשם עד שתוכח חפותו, מושחת עד היסוד, איום קיומי על ישראל. וכמובן, לא משנות העובדות, העיקר שיהיה כבר כתב אישום כדי להעיף אותו.

כל אזרח כמו חייב להחליט אם הוא מזדהה עם המפגינים מתחת לבית היועץ המשפטי לממשלה או עם המריעים לנתניהו השבוע בגני התערוכה. אם הנאום של נתניהו היה נאום אנטי־דמוקרטי בסגנון ארדואן, או נאום שבו כל מילה פנינה.

קרב הורדות הידיים הזה נמשך ונמשך, ובינתיים המון דברים נדחקים הצידה. כל הסוגיות החשובות באמת, עם כל הכבוד למשפחת נתניהו ואורחותיה. שאלות של מדיניות, ביטחון, כלכלה, חברה, יהדות, בריאות, תרבות, משפט. שום דיון כבר לא ענייני. הכל, כל מה שעולה לסדר היום, נשפט רק דרך פריזמה אחת: מה זה עושה לביבי? זה טוב לו או רע לו? לפעמים בודקים גם אם שרה קשורה, אבל זהו.

נתניהו הוא הרבה יותר מראש ממשלה. הוא הסם שאנחנו מכורים אליו. לא ייאמן כמה אנרגיות מתנקזות סביב האיש הזה. כמה אהדה והערצה, כמה בוז וזעם.

אולי לכן אנשים כמוני, שרואים בו גם מעלות וגם חסרונות, לא כל כך מוצאים את מקומם בימים אלה.

2. 

פגשתי השבוע את לאה ושמחה גולדין בבריכת הסולטן בירושלים, ביום ראשון, בהופעה של אברהם פריד. 7,000 איש הריעו להם כשפריד סיפר שהם יושבים בקהל.

ביום שני הם היו באמפי זאפה בשוני, בהופעה של עידן עמדי. גם שם, כשעמדי רק אמר שהם נמצאים – למעלה מאלף איש נעמדו ומחאו להם כפיים, יותר מדקה רצופה. עמדי התקשה להמשיך. “איזה זוג מעורר כבוד”, הוא אמר.

גלי האהבה האלה הוכיחו להם שהנושא לא נשכח, ושהציבור הרחב מעריך מאוד את עמדתם. הם לא מתחננים לשחרר מחבלים, לא רוצים להיכנע לחמאס, לא רוצים להחליש את ישראל אלא לחזק אותה.

בהופעה האחרונה של אהוד בנאי, בכנרת, גם הוא דיבר על הדר גולדין ואורון שאול שגופותיהם טרם הוחזרו מעזה. שניהם יצאו להגן על עיירות בדרום, הוא הסביר לקהל, והקדיש לשני החיילים את שירו “עיירה בדרום”.

זה קרה השבוע גם בהופעות של יובל דיין, מירי מסיקה ועוד יותר מעשרה אמנים. יוזמה של הנהלת “זאפה”, יחד עם חברים של הדר, שמנהלים מאבק על דעת הקהל אבל ברוח קצת אחרת. “אנחנו חושבים תמיד איך לרומם את הציבור, להרים אותו”, נוהג לומר צור, אחיו התאום של הדר, בכל פעם שהוא מספר לי על רעיון חדש שלהם.

שלושה קיצים חלפו מאז הקיץ ההוא של “צוק איתן”. אוגוסט הזה רגוע, ברוך השם, אבל עשרות אלפי ישראלים שיצאו כדי לבלות ולשמוע הופעה, עצרו בו לכמה רגעים של זיכרון.

מחוץ לכל ההופעות חולקו סטיקרים וצמידים, ונתלו גם שלטי ענק עם אחד המשפטים הנפלאים שכתב לעצמו גולדין, וכבר הפך עבור רבים לסיסמה, למוטו: “בחיים אתה יכול לעשות דברים גדולים, או להתעסק בעצמך”.

3. 

ואולי הכותרת הראשית היא בכלל “משעמם לי”. זה מה שמעסיק את רוב אזרחי ישראל, מכל המגזרים ובכל הגילים. ילדים והורים, סבים ודודים, כולנו יחד בחודש הזה, צפוף־צפוף. באוהל או במלון, בצפון או בחו”ל. כל קייטנה או סידור אחר כבר נמוגו ואין לנו ברירה אלא פשוט להיות ביחד.

כך כשבראש הכותרות מדברים על ארי הרו, רוב הישראלים עסוקים באיך להרגיע את הילדים שרבים במושב האחורי. השבוע ראיתי ילדים שבאו עם ההורים לעבודה באולפן חדשות, במכולת, בחנות מחשבים. ילדים יושבים ליד אבא או אמא, ספק עוזרים, ספק משתעממים. אני מקווה שזה לא ככה גם בשב”כ ובמוסד.

כשקוראים את פרשת השבוע, פרשת “עקב”, מגלים אינספור עקרונות חינוכיים שרלוונטיים מאוד לאוגוסט.

ממש מדריך מקוצר לחופש הגדול, שמבוסס על כמה מפסוקי הפרשה:

• “וְלאֹ תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ” – הכל זמין היום, יותר מאי פעם. חייבים לסנן ולבחור. לא כל תוכנית ריאליטי וכל פורמט חייבים להיכנס לנו לסלון, למכשיר, וגם ללב. ילדי ישראל טובעים בתקופה הזו באוקיינוסים של הבל ושל זבל. זה לא חייב להיות כך.

• “לאֹ עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם” – המשפט המפורסם הזה מזכיר לנו שאוכל זה לא הכל. יש עוד רבדים בחיים, מלבד אלה הפיזיים. פיצה, המבורגר, אלכוהול, ממתקים – הפסוק לא אומר להתעלם מכל ה”לחם” שהעולם מציע, אלא רק לזכור שעל לחם לבד אי־אפשר לחיות. יש בנו עוד היבטים מלאי משמעות.

• “כִּי ה’ אֱלקֹיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנתֹ וּתְהמֹתֹ, יצְֹאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָֹה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן” – אלפי שנים קראו בתורה בכל קיץ פסוקים יפים על ארץ ישראל מתוך הפרשה הזו, אבל ראו מהחלון את תימן או את רוסיה. אנחנו זכינו להכיר את הארץ הטובה הזו גם דרך הרגליים. בשבוע שבו קוראים על ארץ זבת חלב ודבש, מיליוני ישראלים גם מטיילים בה בפועל.

• “פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחתֹ אֲבָנִים” – הפרשה מתארת את רגעי הפיוס שאחרי חטא העגל. כזכור, זמן קצר אחרי נתינת התורה בהר סיני, עם ישראל הכין עגל זהב. משה רבנו ירד מההר, נדהם וניפץ את לוחות הברית החדשים לרסיסים. השבוע בפרשה מספר משה איך התחנן והתפלל, ואיך במעמד של סליחה וכפרה – העם קיבל לבסוף את הלוחות השניים.

אלפי שנים לומדים פרשנינו מהסיפור הזה על היכולת למחול, למחוק ולהשלים. יש כאן ברית נצחית, קשר עמוק, ולכן אפשר לשכוח ולסלוח. זה מסר חשוב לחודש דחוס ורווי מתחים. לא משנה מי הרביץ למי וכמה כעסנו, אפשר וצריך להתחיל מחדש.

הסטטוס היהודי:

“נתפסים אנו לאשליה, כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של המלאך, שלפיה הכל פשוט. כי יעלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות, את תבוסותינו ונפילותינו ואת היעדר נוסחת האושר? אין בחינוך דבר טוב יותר מכנותו הגמורה של המחנך”. (המחנך יאנוש קורצ’ק, שהשבוע ימלאו 75 שנים להירצחו)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’