הימים, הם ימי בין הזמנים. והשעות, אף הם אינן אותם שעות.
בעלי המוסר הדגישו כי דווקא בימים אלו מוטלת חובה עלינו בני הישיבות והאברכים, להקפיד ולעמול על “עשה טוב” מלבד על חובתנו התמידית של “סור מרע”.
הסכיתו ושמעו מעשה שהיה:
הגאון הגדול רבי יוסף סיסו הכהן זצ”ל, מי שהיה סגן ראש הרבנים בתוניס במאה הקודמת, היה מקפיד לתקן פרצות דורו. לא פעם היה מדיר שינה מעיניו, ונודד את רגליו הרחק לעבר יישובי ספר, שרגל אורח לא דרכה בהם מעולם, ומתקן ברוח ליבו הטהור, ובמתק שפתיו את כל ענייני העיר.
ומעשה שהיה, עת הגיע הרב הגדול לעיירה קטנה ושוממה של יהודים עמלים וקשיי יום. וביישוב זה לא נמצא רב ולא מורה, שינהיג את דרך העם וילבן אורחותיהם ושאלותיהם. תמימים היו אנשי הכפר ומסורת אבותיהם בידיהם: לחם, עבודה ודרך ארץ. היו שידעו מילה בסידור התפילה, והיו שכלל לא הבינו תורה מה שכרה.
והנה, בנדודיו הארוכים מוצא הרב את עצמו בשוק המקומי, ומולו תושב העיר העונה לרב בכבוד על כל שאלותיו.
“אמור נא לי”, פונה ר’ יוסף אל האזרח, “מה מעשיהם של בני העיר ומהו הצריך תיקון”.
והיהודי בדחילו ורחימו, מונה לרב את שבחי אנשי עירו אחת לאחת: “בני העיר דמתא אינם גזלנים ואינם רוצחים, חייהם שלווים ומדודים ומכל רע הם מתרחקים. לא תמצא כאן רבי שום פגם ולא דבר הצריך תיקון. תודה לקל”.
והרב ליבו מתרחב. ומעט לפני שממשיך, ושם פעמיו צפונה לעיירה הבאה, שואל הרב כבדרך אגב: “ומצוות? ותורה? ותפילה בציבור? יש בהם בבני העיר?”
והתושב משפיל מבטו, מניח ידיו על ליבו ומצטדק: “כלום רבינו אין טוב במה שיש? האמנם מוכרחים בני העיר גם לקיים את כל תרי”ג המצוות? די לנו בכך שאינם רעים ומעשיהם טובים!”
הרב הנסער, ההמום מהתשובה שקיבל, מנסה בכל כוחו להסביר ליהודי כי לא די ב’סור מרע’ ועליהם לקיים גם את ה’עשה טוב’. והיהודי בשלו: “רבינו אנא, אל תקטרג על בני העיר הצדיקים”.
והרב, בבהילות ובמהירות, מצווה על משרתו העומד לימינו: “קום בני ושא את רגליך וכנס על אתר את כל בני העיר, גדולים וקטנים הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם. גזור על ביטול מלאכה, ואמור לכולם כי הרב יוסף סיסו הכהן מצווה בכח תורתו הקדושה, שאיש בל יעדר וכבר עתה יבואו כולם לרחבת בית המדרש. שכן מצווה גדולה של הספד ת”ח וצדיק יש בעיר, וכולם חייבים בכבודו”.
והשליח בחפזה, עובר מבית לבית, ומחנות לחנות, מכריז בכל כוחו את צוואת רבו.
וגם כבוד הרב נחפז אף הוא, לאטליז של עובדי הכוכבים, שבעיר קונה מה שקונה, וחוזר לרחבה הגדולה.
ובינתיים המון היהודים מתכנסים וארשת תוגה על פניהם. הלא דבר הוא, לא בכל יום מזדמנת להם לוויה חשובה כל כך של תלמיד חכם מופלג כעדותו של הרבי. ואכן, לנגד עיניהם גופה עטופה בתכריכים לבנים מוטלת על רצפת הרחבה, הרבי הקדוש עומד מעליו ומספיד, והם שומעים ובוכים.
“הנפטר שלפנינו”- בוכה הרב -“היה שלם בכל מידות טובות, מעולם לא כעס ואף פעם לא הקפיד. קיבל ייסורים באהבה, כל חייו היו מסכת שלמה של חסד ובחייו לא ביקש תמורה. הרבה בסיגופים ובתענית וכמעט שלא אכל כלום מלבד שעורים דלים”.
והעם גועה בבכייה: “צדיק כזה היה בקרבנו ואנחנו לא ידענו?”
והרב מושך מילותיו ובוררן: “מימיו לא דיבר שיחת חולין, ובחייו לא ציער אף אדם. לא גנב ולא גזל. קודש קודשים של ממש”.
ובלהט הדברים, בתוך המולת בכיים של הנאספים, קורא הרב למשרתו ומצוהו בקול רם: “הרם את התכריכים!”
והעם נסוג בבהלה, ירא להביט בפניו של הנפטר.
וכשניגש התלמיד בדחילו ורחימו והסיר את הסדין הלבן אחזו העם כולם בליבם. מתחת לסדין על רצפת הרחבה שכב ללא ניע מוטה על צדו נטול נשימה – חמור.
“חמור!” זעקו כולם, והיו שהתכוונו להביע בכך את מורת רוחם מהצגתו של הרב. “כלום מהתל אתה בנו?” פנו ההמונים בכעס אל ר’ יוסף. ואלמלא משרתו החסון היו מדברים עמו אף בידיהם.
והרב מביט בעם בעיניו החודרות לא מסירם ולא ממצמץ. ממקד את מבטו באנשי העיר שהחלו להוריד ראשיהם במבוכה, מפנימים במהירות את דרשתו חוצבת הלהבות של הרב, שנאמרה ללא מילים: אין די בסור מרע, בזאת גם חמור ניחן.
עליכם כיהודים למהר ולתקן את דרכיכם ולקיים את החלק המעשי של ‘עשה טוב’ להיות צדיקים באמת.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]