1.
כמה דקות אחרי ברכת החודש של חודש אב, יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו לטובה ולברכה, הוא ניגש אליי וסיפר לי בשקט.
האמת שאני עושה עכשיו משהו שעשוי לפגוע במקורות העיתונאיים שלי. אבל טוב, אני לא באמת עיתונאי. ובכן, אני מאוד מבקש: אל תספרו לי בשבת על פיגועים. לא רוצה לדעת. בדיוק בשביל זה יש את מהדורת החדשות המפחידה הזאת, המהדורה הראשונה שאחרי הבדלה. שם אנחנו כבר מתעדכנים בכל הצרות שקרו בעולם בזמן שהתענגנו על רוב מטעמים ברוח נדיבה.
בדרך כלל זה לא רק מעציב אותך בשבת, אלא גם מפחיד אותך בשבת. כי הרי אתה אף פעם לא באמת מקבל את כל המידע. הלוא אנחנו מדברים כאן על אנשים ששומרים שבת, הם לא האזינו עכשיו לגל פתוח של רון נשיאל.
אלא מה? הגיע לאוזניהם רסיס מידע שמישהו שמע בחזור מהכותל מארמני זקן שמוכר סבוניות מעוטרות בשער ציון. נו, לך תסמוך עליו.
גם במקרה הזה, המידע הראשוני שהגיע לאוזניי דיבר על משפחה ביישוב בשומרון, על אב צעיר שנרצח עם ילדיו הקטנים. לא שהחדשות ששמעתי במוצאי שבת היו טובות בהרבה, אבל כל השבת, מתפילת שחרית ועד צאת הכוכבים – ואנחנו מדברים כידוע על שבת ארוכה-ארוכה של קיץ – רצו לי בראש תסריטי אימה של משפחות צעירות שאני מכיר בשומרון.
וכל הזמן התלבטתי אם לספר או לא לספר למשפחה ולאורחים שהיו אצלנו בשבת. מצד אחד, למה להרוס גם להם את השבת? מצד שני, אולי הם יכעסו עליי אחר כך שלא סיפרתי ושיתפתי, אפילו ייעלבו. מצד שלישי, אולי יש בזה בכלל בעיה הלכתית. הרי המידע הראשוני הגיע מהרדיו. איך הארמני שמע על הפיגוע? מכתב יהודי שחילל שבת. האם מותר ליהנות מחילול שבת? מצד רביעי, זה נקרא “ליהנות”?!
2.
ואז יצאה השבת והגיעו הדיווחים והצילומים היותר מדי מפורטים. בלי שמץ של צדקנות, אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לצפות בחומרים האלה.
מה, אין לכם פלאשבקים אחר כך? בסדר, נגיד שזה ממש טוב להסברה הישראלית. נגיד. אתם מסכימים לא לישון כמה לילות למען זה? ואם אתם ישנים טוב, אז השאלה חריפה עוד יותר: אתם מוכנים, למען ההסברה, להקהות עד כדי כך את הרגישות שלכם?
סוג הפיגועים הזה הוא המטלטל ביותר. נכון, כבר ראינו הכול, לצערנו. פיגועי ירי ופיגועי דקירה ופיגועי דריסה ופיגועי חטיפה ופיגועי הצתה. אבל אצלי במקום הראשון בדירוג האימה נמצא מה שקרה למשפחת סלומון. פיגוע עד הבית. לא מדובר באנשים שהלכו לטייל או הלכו לקניון או סתם הלכו.
הם ישבו בבית, במקום הכי מוגן, ברגע הכי משפחתי, הכי קסום, עם שקדי מרק ועם מלאכי השרת.
3.
ולמחרת, בבוקר יום ראשון, החלו להישמע הסיפורים על הנרצחים. וכאן, בניגוד גמור לסיקור הפרטני מהזירה, תמיד התחושה היא שזה לא מספיק. ספרו לנו עוד על האנשים הטובים והפשוטים שלא שמענו עליהם עד היום וכנראה שגם לא נשמע עליהם מחר (ואם לא מחר אז מחרתיים).
לא על מותם, על חייהם.
על המורה המסורה שכותבת לתלמידותיה לצד התעודה שהעיקר הוא לא הציונים אלא “ידידות, סבלנות, הבנה, אהבה, טוב לב, אחריות, הכרת הטוב וענווה”.
על האבא הצעיר והמשקיען שלוקח חופשה מעבודתו בתחום המחשבים כדי להיות יותר עם אשתו והילדים והתאומים שנולדו.
על היהודי החם שדאג בכל שבת לכל הקהילה. אגב, ברגע ששמעתי את אחד מתושבי נווה צוף מתאר ברדיו את יוסי סלומון כ”איש של קידושים” – הבנתי מיד את הסיפור. שלוש מילים שמקפלות בתוכן כל כך הרבה הווי יהודי. של בית כנסת, של שבת, של שמחות, של קהילה.
אז הנה עוד כמה מילים על האיש הזה. מכתב ששלח לי ביום ראשון, אחרי הלוויה, שכנו ליישוב:
“שלום ידידיה, רציתי לספר לך בכמה מילים, ואולי דרכך לעוד אנשים, על ידידי היקר יוסי סלומון הי”ד. יוסי היה אדם מלא שמחת חיים עם לב זהב. תמיד היה מוכן לסייע לכל אחד בלי מגבלות. נתינה לזולת ללא שום סייג הייתה דרכו הקבועה.
“בכל השמחות שהשתתף היה משמח בריקודים סוערים כמו אחרון הצעירים. כולם ידעו: את יוסי הזמנת – שמחה הרווחת… הוא היה ממשכימי קום למניינים המוקדמים ביום חול, וגם בשבת לקח על עצמו את האחריות לתפעל את המניין המוקדם בשעה שבע, כאשר בסוף התפילה היה מפנק את המתפללים בקידושים מושקעים שהפכו לשם דבר במשך יותר משלושים שנה.
“הוא לקח על עצמו כל שנה לארגן אוטובוס לתפילת ותיקין בהושענא רבה בכותל כולל שולחנות וארוחת בוקר לאחר התפילה. הוא הקים וטיפח גמ”ח תפילין בשביל האורחים או אלה שהיו צריכים לתקן את התפילין שלהם. עוד הרבה דברים היה עושה והכול בצניעות ומתוך הרגשה שהכול בסדר. היו לו המון חברים, ואני ביניהם.
“ערכנו שיחות נפש בשנים שתושבי היישוב שמרו בעצמם, לפני שחברות השמירה עשו את זה במקומנו. הוא עשה טובות להמון אנשים שלא יכלו לשמור והחליף אותם אפילו ברגע האחרון – ותמיד עם חיוך.
“בתפר בין המניינים, חיפשנו אחד את השני מפינת מקומו והרמנו אגודל בסימן של בוקר טוב, הכול טוב, הכול בסדר. גם ביום שישי האחרון זה היה כך. יוסי, לא תיארתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאפגוש את החיוך התמידי שלך. נסתרות דרכי ה’. נלקחת מהעולם הזה עם חיה ואלעד היקרים על ידי רוצח שפל צמא דם, ואנחנו המומים וכבתוך חלום רע. אני כבר מתגעגע. חיים אפלבאום”.
בהמשך השבוע הבנתי שאת כל האכפתיות הזאת לקהילה למד יוסי מאביו ניסן שמואל סלומון, תושב באר שבע.
בבית הכנסת שלו התפללו גם יהודים שלא נהגו לעשות סעודה בשבת בבוקר, או שלא היה להם כסף לסעודה. האב תמיד הקפיד לארגן קידוש עם נטילת ידיים כדי לזכות אותם בסעודת שבת.
והנה, מגיע הבן לנווה צוף, יישוב דתי שברור שכל התושבים בו ממשיכים לסעודת שבת אחרי התפילה, אבל יוסי, מנהג אבותיו בידיו, לא מסוגל להפסיק עם הרוח הטובה הזאת, סוחב סלים עמוסי כל טוב בכל שבת לבית הכנסת. גם בשנים האחרונות, כשלו עצמו היה אסור מסיבות בריאות לשתות אלכוהול, הוא המשיך. לא לשתות בעצמו, אבל כן לחלק לכולם את ה”משקה” עם חיוך.
ובליל שבת האחרון איש הקידושים הזה ישב בחיק משפחתו, בראש השולחן הערוך לשמחה שלו עצמו, לשלום-זכר של הנכד החדש, וחיכה לראות מי זה האורח שדופק בדלת ומה אפשר למזוג לו.
4.
בחזרה לשחרית של שבת.
כשמזכירים בתפילה את “קהילות הקודש שמסרו נפשם על קידוש השם”, אני לא חושב רק על קהילות שלמות שנכחדו בשואה ובכל האסונות שאירעו לנו מאז תשעה באב ההוא. אני מכוון גם על קהילות קודש כמו נווה צוף. יהודים שלמרות הפיגועים, ולמרות ההצתה הטרוריסטית שכילתה רבים מבתיהם רק לפני כמה חודשים, חיים וממשיכים ואופטימיים ומאמינים.
ואלו לא סתם סיסמאות. הייתי שם השבוע וראיתי. ראיתי את הנוער ואת הסבים (כולל משפחה שיש לה כבר נינים ביישוב), ראיתי את השיעור בדף היומי במסכת סנהדרין שממשיך כסדרו, את השלטים שנתלו ברחבי היישוב (אחד מהם כאן בתמונה). שמעתי את הדיבורים של התושבים, ראיתי את הפנים, ואת הכרת הטוב לכל מי שמגיע לחזק אותם.
הקשבתי להם מתכננים את הרחבת העירוב כך שיכלול גם את השכונה החדשה שהחלו לבנות השבוע (נוה אח”י – ראשי תיבות: אלעד, חיה, יוסי), וגם מכינים לו”ז לסעודה הקהילתית בשבת הנוכחית, שבת חזון, שבה ישבות איתם הרב שמואל אליהו.
5.
ולסיום, חיים פוגל. אבא של הרב אודי פוגל, חותן של רותי, סבא של הנכדים שנרצחו בביתם באיתמר, שכן וחבר של יוסי סלומון, פרסם השבוע מאמר ב’ישראל היום’. יש לו את כל הסיבות להיות איש עצוב, מר ומיואש, אבל כך הוא כותב: “40 שנה אנחנו חיים כאן בנווה צוף, בטוב וברע, באמונה שלמה בבורא עולם ובתפקידנו ביישוב הארץ. החוסן של היישוב משפיע ומחזק אותנו, למרות הקשיים”.
והוא חותם במילים שיש בהן כל כך הרבה משמעות, אלפי שנים אחרי חטא המרגלים, שהתרחש כזכור בדיוק השבוע, בתשעה באב: “כאן בחרנו לגור וכאן נמשיך לחיות ללא חשש. כי טובה הארץ מאוד מאוד”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’