אם שוכחים את ט’ באב למה לא השואה?

תשעה באב המתקרב חושף את פרצופו של עולם השקר שאנו שרויים בו.

בשבועות האחרונים הננו עדים לניסיונות לעורר תסיסה על ‘הדתה’, מתוך יצירת רושם שהבעיה המרכזית של עם ישראל היא עודף חיבור למסורת היהודית.

מקימי הצעקה גם טוענים שאי-אפשר להפקיד את הנחלת המסורת בידי אנשים דתיים, וכי גם מי שאינם שומרי תורה ומצוות נושאים עמם ‘עגלה מלאה’ של נכסי רוח, שהם חלק אינטגרלי מהתרבות היהודית עתיקת היומין.

והנה מתקרב תשעה באב, ומה אנחנו רואים? מי שמחובר חיבור אמיתי למסורת היהודית, מתעטף באבל, הולך אל המקורות המספרים על החורבן והגלות, וחש את עוצמתו הכואבת של היום הזה. ואילו המתיימרים לדבר על ‘עגלה מלאה’ שאינה מחוברת למסורת ישראל – ממלאים את בתי הקפה, יוצאים לבילויים, נהנים ממופעי קיץ עליזים, ואינם מבינים מה זה התשעה באב הזה שנפל עליהם פתאום באמצע החופשה.

חלק מעוגני הזהות

אם תשאלו צעיר ישראלי מצוי מהו תשעה באב בשבילו, מן הסתם תיענו במשיכת כתפיים. אולי הוא ימלמל משהו על בית המקדש שנחרב לפני אלפיים שנה. אין הוא חש שזה יום בעל משמעות בעבורו.

הניכור הזה כואב כל-כך, כי תשעה באב הוא חלק בלתי-נפרד מעוגני הזהות שלנו. התודעה היהודית מבוססת לא רק על חגים שמחים, אלא יש בה מרכיב חשוב של חיבור לפרק העצוב בהיסטוריה היהודית, הפרק שמספר את סיפור החורבן, הגלות והסבל היהודי.

סיפורו של תשעה באב מתחיל בחטא המרגלים, שהשאיר את העם במדבר ארבעים שנה. תשעה באב זה חורבן הבית הראשון והשני; נפילתה של ביתר; העלאת המחרשה על ירושלים, כדי להשמיד אפילו את שרידיה. תשעה באב הוא גם יום גירוש ספרד. ובימינו אלה נוסף עוד אסון על רשימת האסונות שאירעו בתשעה באב – החרבת יישובי חבל עזה, בעקבות החלטה אומללה של ממשלת ישראל.

הניכור כלפי היום הזה מעורר סימני שאלה קשים על היכולת לזכור אפילו את השואה. ככל שיחלפו השנים יש להניח שיגברו הקולות הטוענים כי צריך להפוך דף ולהמשיך הלאה. אם שוכחים את החורבן ואת יציאת העם היהודי לגלות, אם שוכחים את גירוש ספרד ואת מסעי הצלב – למה שלא ישכחו גם את השואה?

מארג שלם

לוח השנה היהודי יש בו מארג שלם של ימי חג וצער, ימי שמחה וימי התבוננות. בתוך המארג הזה יש חשיבות עצומה גם לימי בין המצרים ולתשעה באב.

אמנם נחמד הרבה יותר לשמוח ולחגוג מלצום ולהתאבל, אבל גם החיבור אל הסבל היהודי ואל הפרקים הקשים בהיסטוריה שלנו הוא מרכיב מהותי בהוויה היהודית. זיכרון החורבן וצער הגלות הם שהזינו במשך דורות את האמונה בגאולה ואת הציפייה לחידוש ימינו כקדם.

חז”ל כבר הביעו את הרעיון הזה במאמרם: “כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה”. תודעת האבל היא המניעה את החתירה לגאולה. מי שחש את כאב הגלות, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה, שתבוא במהרה בימינו.