•
בחצרות החסידים ישנו סיפור על 'המלאך'. אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, שרבים תהו על הכינוי שהודבק לו, עד שעקב אחריו אחד האדמו"רים וראהו בליל תשעה באב, מיד בהישמע המילה "איכה", שהניח ראשו בין ברכיו, ולא הרימם כל אותו הלילה, והיו נהרות נהרות של דמעות נקוות מתחת מקום מושבו עד סיום התענית. הסיפור הזה, הצדיק את כינויו כמלאך. בחצרות ליטא, ובעולם הישיבות, לא כל כך אוהבים את המעשיה הנפלאה הזאת. הסיבה היא פשוטה, מלאכים לא בוכים. בשביל לבכות צריך קודם כל להיות 'בן אדם'. ופה בדיוק העניין: כולנו בוכים. בכיה אינה מעלה. כמו שגם צחוק ושאר הבעות של רגש, אינם מעלים בדרגה. הנקודה הקטנה שעושה את ההבדל, היא הסיבה. התרוממותו של האברך החסידי, ועלייתו בדרגה הרוחנית ל'מלאך' לא ניתנה לו בשל העובדה שבכה במשך יממה, לבכות כולם יודעים. כן, גם עשרים וארבע שעות ברציפות. מעלתו מתמקדת בסיבת הבכי ובמהות הנהי. לבכות זמן רב כל כך, על חורבן הבית, ובסיבת צער השכינה, היא מעלה שלא שייכת לבני האדם אלא למלאכים.•
ובתשעה באב, נדרש מכולנו להיות מלאכים. כולנו מחויבים ביום הזה, לצאת מהאני הפנימי ומהסיבות האישיות שיכולות לגרום לבכי עצמי, ולהפנות את אותם רגשות, שקיימים בלאו הכי בבני האדם, למקום אחר לחלוטין. למקום צער השכינה. לבכות על חורבן הבית, להצטער על גלות השכינה, ולזעזע כל חדרי לב בצער חורבנה של ירושלים, משוש כל הארץ. כאן, כבר מקבל היום הזה משמעות אחרת לחלוטין. לא נדרש אם כן, להצטער ולכאוב. לא נדרש להיות בעצבות. את ההכנות למיעוט השמחה כבר עשינו שלושה שבועות בדחילו ורחימו. ביום הזה מוטלת החובה לנתב - לנתב את העצב הגדול, את הצער העצמי שהטלנו על עצמינו במיעוט תענוגות ושמחה - לעבר צערה של השכינה. נדרש מאיתנו לכאוב את כאבו של הבורא, ולחוש באמת ובתמים, כאב לב של ממש על החורבן והעדר כבודה של ירושלים שמבלי בניה היא יושבת. כשנבין, כשנצטער, כשנרגיש את חורבן ירושלים, זה שקרה בעבר, וזה שמתחולל בהווה. רק אז נוכל לקחת חלק בשמחתה של העיר כשתבנה ותכונן במהרה בימנו. רק מי שחווה על בשרו את השכול והכאב, יוכל לחוש עליו את השמחה והמזור. ובבניין ציון ננוחם. • מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
