במכתב נוגע ללב, המתפרסם ברשת, פונה הרבנית ימימה מזרחי אל… בעצם קשה להניח את האצבע: אלינו, אל החטופים, אל האימהות גיבורות הכח, אל המשיח שבושש מלהגיע, אל אבינו שבשמים שישיב לנו את הילדים וישלח את משיח בן דוד. כי גם אם התעכבו הוא והחטופים מהגיע עד כה – גם עכשיו זה טוב. כן גם עכשיו זה טוב.
אתמול ברחבת הכותל, ולהבדיל בכיכר המדינה,
שוב אותה תמונה אהובה ומשונה.
יחד, בתמהיל מוזר, אלפי רבבה
פותחים לב בצדקה, בתפילה ובתשובה:
ראסטות לצד מגבעת, גופיה מול כותל,
כולם כאחד יודעים שגם האחר נושא בנטל,
ואי אפשר שלא לשאול במבט מחושב:
למה רק עכשיו. למה רק עכשיו?
וגם עכשיו זה טוב.
טלמון. אתמול. על צלע הר גבוה,
נשים חרישיות את דמעותיהן מנסות לבלוע,
כנמלים עמלניות מנקות ומגישות,
מגניבות אל אמא בת גלים עיניים חוששות.
שותקות. אבל רואים קולות, כמו במעמד סיני,
כל כך הרבה נשים יפות ראו שמה עיני.
כמה חסד, תפילה, כמה אהבה בעיניים,
אכן, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
ואנכי לא ידעתי שבהרים הסוערים האלה
יש מקום כל כך מיושב.
ולמה רק עכשיו, למה רק עכשיו?
וגם עכשיו זה טוב.
אלעד. אתמול. ואמא איריס הקדושה,
שוב אומרת פרק כ’, “לַמְנַצֵּחַ”, בלחישה,
והסבתות לצידה, מלאות באמונה,
בגאווה אומרות לי: “ראית בחוץ? איזו תמונה!
ספרדי, אשכנזי, חסיד וחייל –
כך בדיוק היה אוהב אייל”.
איך מאוחדים שם. איך אף אחד לא רב,
אבל למה רק עכשיו, למה רק עכשיו?
וגם עכשיו זה טוב.
יום חמישי בערב. באר שבע. יומנאי עייף.
זה ממש לא הזמן עכשיו להיחטף.
אבל ילד שם לוחש “חוטפים אותי, חוטפים”
והורים עכשיו שלוש בלילה דואגים ועייפים
והוא עכשיו נוסע לבד אל גורלו
ורק אמא בת גלים בגלאי הלב שומעת את גלי קולו.
ובבוקר הם יודעים שקריאתו לא היתה לשווא,
אבל למה רק עכשיו, למה רק עכשיו?
וגם עכשיו זה טוב.
היום. כשייכנסו הביתה גלעד, נפתלי ואייל,
אחרי החיבוקים עד לשמיים, ועד בכלל,
יביטו רחל, בת גלים ואיריס בילדם העייף.
“מה זה?”, הן יאמרו להם בטון מעט נוזף.
“לא נקי, לא מסודר, הבטת בראי?
ובדרך כלל אתה כזה ילד אחראי…
ארבעה ימים בלי תפילין? רק תפילות מהלב?
אז בוא תאכל משהו, אתה נראה רעב.
ואמרת לי בטלפון שלשבת אתה שב
אז למה רק עכשיו, למה רק עכשיו?
וגם עכשיו זה טוב!”.
משיח בדרך לכאן וגם לו אין תחבורה מסודרת,
הוא גם צריך טרמפ, מפני שחושבים שהוא שייך לארץ אחרת,
גם הוא עייף כל כך. תחבושות על רגליו,
צעדיו כבדים. ברזל ונחושת מנעליו,
כמעט נפח נפשו כבר, מחישובי קיצין
בְּעִתָּהּ? ו-אֲחִישֶׁנָּה? הם יהיו שבורים או מרוצים?
גם הוא לא יודע אם מצפים לו עוד, אם כבר איבדו תקווה.
גם הוא רוצה שכשיבוא, יימצא תשובה.
אז כשיבוא, תשוש, אבק דרכים בעיניו,
בבקשה תבטיחו לי שלא תשאלו אותו,
“למה רק עכשיו?”
כי גם עכשיו זה טוב.
גם עכשיו, זה טוב.
… אמרו את פרק נ”ו. זהו פרק ה”נוּ” – לומר לה’ נוּ? נוּ? נוּ? מתי תחזיר לנו אותם, בריאים ושלמים? לא סתם כתוב ׳תיפח רוחם של מחשבי קיצין׳ (סנהדרין צ”ז עב), כי ההמתנה פשוט מכלה את רוחנו.
זו הבקשה היחידה שלי עכשיו מריבונו של עולם: תחזיר אותם מהר הביתה, לאמא ולאבא שלהם בריאים ושלמים. בלי פגע.
בדמעות,
הרבנית ימימה מזרחי