מדוע בכיתי כשקראתי את הטור של ידידיה מאיר
לא תאמינו, אבל זה קרה לי גם.
בשבוע שעבר קראתי את טורו של הפובליציסט ואיש המילים ידידיה מאיר, ועייני זלגו דמעות. כפשוטו ממש. קראתי אותו פעם אחת, ועוד פעם אחת, ועוד כמה פעמים, ובכל פעם מחדש, חישב ליבי להיקרע ולהיסדק מרוב התרגשות, ועיני לא הפסיקו לדמוע. תחילה דמעות של נפש, ולאחר מכן דמעות ממש, עבות, מלוחות וכבדות.
קשה לי להתרגש ממילים כתובות.
תשאלו את כל מי שמתעסק באותיות במילים ובמשפטים, והם יספרו לכם שקשה לרגש את המרגשים. ככותב טורים ומאמרים כבר יותר מעשור, קהה אצלי רגש ההתפעלות.
כלומר, הרי אני בעצמי יכול ליצור את היצירה הזאת, אם ירצה השם כמובן, ומה לי להתפעל מיופייה.
זה תקף אגב אצל כל האמנים.
בעוד אני מביט בציור, למשל, בהתפעלות מרובה, ותופס את ראשי לעיתים מגודל העוצמות שנגד עייני, הרי שחברי שמצייר אף הוא, מביט ביצירה בעיניים ביקורתיות משהו, ויכול דווקא להצביע על כשלים ועל אי דיוקים אסתטיים.
זאת לא קנאה, או חוסר פרגון. ממש לא. זאת לוגיקה פשוטה.
בעוד הרגש של המון העם מופנה להתפעלות מן היצירה הכתובה או המצוירת, נפשו של האמן נמצאת כמה צעדים קדימה, בשלב שאחרי ההתרגשות. ואחרי הרגש, כידוע, מגיעה הביקורת.
אבל הי, לא לשם כך התכנסנו.
את ר’ ידידיה מאיר אני מכיר דווקא מהכולל. אולי לא ידעתם אבל האיש המוכשר הזה הוא אברך כולל לכל דבר, שמגיע כמה דקות לפני כולם לאולם בית המדרש, ומלמד את כל רואיו פרק אחד או שניים בכוחה של התמדה. רצף, עמל, ואפס אחוז זמן קהל.
זאת הסיבה שאת מה שיש לי להגיד לו, אני בדרך כלל כותב, כמו עכשיו למשל. ולא משנה העובדה שאנחנו יושבים זה לצד זה באותו בית המדרש, בכל יום ויום, כבר למעלה משלוש שנים.
•
אני חי בעולם חרדי, בחברה חרדית, ובמסגרת תורנית מלאה. שבח לקל. גם בעיסוקיי עם בני נוער נושרים, אני אף פעם לא יורד אליהם, אני מעלה אותם אלי, לתוככי בית המדרש.
אני לא באמת יודע מה קורה שם, בחברה החילונית, הקרה, הצינית והרחוקה מכל סממן יהודי. כלומר, אני שומע את השנאה לדת, ומריח את התיעוב. אבל אף פעם לא חשבתי שאתרגש ממשהו שקורה שם.
עד שקראתי את הטור.
באלף מילים, מספר האומן המוכשר, על מהפכה של שמחה המתחוללת בעולם התרבות החילוני.
זמר צעיר ומפורסם, קיבל הצעה להופיע בשבוע תרבות נחשב ביותר, כשתג המחיר שהוצע לו להופעותיו עומד על מיליון וחצי שקלים, לא פחות. תורידו מיסים, הוצאות, אנגינה, שפעת קלה, מס הכנסה, מס בריאות, ביטוח לאומי, הפרשה לפנסיה. והגענו לסכום של כמיליון שקלים.
הסירוב לא היה מטעמים פוליטיים או אידאולוגיים, גם לא חיכתה לו הופעה אחרת עם שכר גבוה יותר. לא.
הזמר בן ה-23 סירב לאשר את השתתפותו באירוע, רק בשל העובדה כי הוא מתקיים בשבת.
קראתם נכון.
בעוד התקשורת החילונית זועקת חמאס (הטעות במקור) על הכנסת תכני לימוד יהודיים לספרי הלימוד, הציבור החילוני, מסתבר, נמצא כבר כמה צעדים קדימה בהכרה עצומה בערכה של השבת היהודית.
הטור המופלא נסגר ברשימה ענקית של אמנים חילוניים וגלויי ראש, אבירי התרבות בישראל ומראשיה, שמצהירים קבל עם ועולם על סירובם הגורף בשום פנים ואופן לעבוד ולהופיע בשבת, גם כשהשכר עומד ועמד על כמה מיליונים.
ואם זו לא סיבה מספיק טובה להזיל דמעות של התרגשות כמים, סכרו נא את מעיין דמעותיכם.
•
כתבתי לו כי אני מקנא בזכויותיו הרבות, ובמקומו השמור לו בגן העדן לצידו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכר צדיק וקדוש לברכה. הוספתי כי אם אותי, הנעוץ בתוככי בית המדרש, הצליח המאמר הזה לחזק, מי יודע כמה טונות של אור וטובה שפכו המילים היקרות האלו על כל העומדים על הגדר, רגל כאן ורגל שם.
תזכרו תמיד, הם, החילונים, נמצאים שם בריקנות הכי עמוקה שרק אפשר. והם כבר הבינו שאין כמו טובתה וקדושתה של השבת. אין לאף אחד מה לחפש במעוז הרוע, אם בלאו הכי התחנה הסופית היא כאן, בשמירת השבת כהלכתה.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
תגובות
אין תגובות