“העבודה בחרה בחיים”, היטיבה להגדיר הערב ח”כ שלי יחימוביץ’ את ניצחונו של אבי גבאי בבחירות לראשות המפלגה.עוד מוקדם מאוד מכדי להעריך לאן יוביל היו”ר הטרי את המפלגה הוותיקה – אבל המסר היה ברור: השמועות על מותו של השמאל הישראלי היו מוקדמות מדי. השמאל חי, לבו פועם והוא רעב לניצחון.
רעב עד כדי כך שהוא מוכן להמר על כל הקופה.
הבחירה בגבאי היא סימן חיים, אבל היא הימור גדול. האיש בא משומקום ואף אחד לא יודע בכלל אם הוא ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאליסט, דמוקרט או אוטוקרט. הוא עשוי אמנם להתברר כמטאור פוליטי נדיר שיסחף אחריו המוני מצביעים בבחירות הכלליות, אולם מצד שני הוא עלול בהחלט להתרסק אל התהום ולגרור עמו את המפלגה החבוטה.
זהו סיכון גדול, ש-52.4% ממתפקדי מפלגת העבודה בחרו לקחת.
הם העדיפו אותו על פני עמיר פרץ, המותג הוותיק, המוכר והמנוסה, משום שהבינו שאם לא ייקחו סיכון, לא יהיה סיכוי. הם בחרו בדף החלק, עליו צייר כל מתפקד את מנהיג חלומותיו, האיש שהביא תקווה, האיש ש(אולי) יביא שלטון.
מסר משומש וחדשני
אבי גבאי עמד הערב, נרגש ודומע, על במת הנואמים בגני התערוכה בתל אביב. עמידתו לא הקרינה כריזמטיות, הרטוריקה לא הייתה מלוטשת במיוחד’ והנאום לא היה תוקפני כלל, אולם דווקא ה”ענייניות” הזו – כפי שהוא מכנה אותה – הביאה לו את הניצחון הבלתי צפוי.
המסר של גבאי לציבור הישראלי הוא משומש וחדשני בו-זמנית. משומש כי כל המנהיגים לפניו תיארו בצורה כזו או אחרת כמה ואיך הם יעבדו למען האזרחים, אבל חדשני כי מעטים המנהיגים לפניו שהצליחו להביע את המסר בצורה כה מעוררת אמון.
זהו הסיכוי היחיד של גבאי, שאתו הוא צריך לפרוץ בכל הכוח את גבולות המפלגה והברנז’ה אל כל סלון ישראלי.
לגבאי יש עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שניצחון בבחירות הכלליות ייחשב בכלל אפשרות ריאלית. הוא צריך ללכד סביבו את קן הצרעות המכונה לעתים “מפלגת העבודה”, לשרוד את הצליבה התקשורתית שתרדוף בפנסים דולקים אחרי כל מעידה שלו, ולהתמודד במשך תקופה ארוכה מול שלושת אשפי הפוליטיקה הגדולים, נתניהו, כחלון ולפיד.
השמאל לא ינצח, אם לא ישנה את הפרדיגמות השולטות בשיח הישראלי. הוא צריך להטמיע את ההבנה ש-790,000 בוחרי העבודה אינם פחות “העם” מ-990,000 בוחרי הליכוד. ששמאלנים הם בעצם אנשים רגילים כמו כולם, שאוהבים את המדינה ורק מציעים דרך אחרת להביא אותה להצלחה.
למשימה הזו, אבי גבאי הוא ללא ספק האיש המתאים ביותר.
תקווה של מנצחים
אם הפוליטיקה היא מטוטלת, הפוליטיקה של היום היא רכבת הרים. התפיסה ש”הימין ישלוט פה ב-50 השנים הקרובות” מטופשת לא פחות מהמחשבה שבוז’י הרצוג יקים קואליציה עם מרצ, יש עתיד והחרדים.
דעת הקהל משתנה לעתים קרובות מכפי שאנו נוטים לספר לעצמנו. הלקח הכי חשוב שניתן ללמוד ממערכת הבחירות של 2015, הוא שלעולם אי אפשר לחזות כיצד תתהפך דעת הקהל. כי היא נוטה להתהפך בהפתעה, במהירות ובעוצמה רבה.
אבי גבאי ינסה להציע לישראלים מוצר שהם כבר כמעט שכחו ממנו: תקווה. הוא יתאר בצבעים חיים כיצד תיראה ממשלה שעובדת למען אזרחיה וכיצד יפעל שירות ציבורי יעיל שפניו כלפי האזרח הקטן. הוא ינסה גם לשכנע שאין סיכוי שמפלגת העבודה, שמייצגת חלק גדול מעם ישראל, תפקיר את ביטחון ישראל. זה הקמפיין הפוזיטיבי שעליו הוא מדבר. הקמפיין שעד כה הביא לו הצלחה פנומנלית. האותנטיות היא נשקו, הרוח החיובית היא תחמושתו.
זהו הכוח של אבי גבאי, שממנו צריכים לחשוש נתניהו, כחלון ולפיד. יש לו פוטנציאל גדול להתחבב על הישראלים ולקבל את אמונם. הוא אינו מנוסה מספיק ואינו כריזמטי בכלל, אבל גבאי הוא איש מבריק במיוחד עם אינסטיקט פוליטי חריף, כפי שהוכח בחודש האחרון.
אם הוא ימשיך בדרך הזו, סיכוייו לנחול הצלחה יגדלו משמעותית.