10 כללים שצריכים לדעת לחופש הגדול • הטור של סיון רהב מאיר

 1.

“לדעתי זו הבעיה הכי גדולה כרגע במדינה שלנו”, אומרת לי דבי גרוס, פסיכולוגית, מנהלת מרכז “תהל” לפגיעות בנשים ובילדים. אנחנו יושבות בבית קפה.

הרדיו בדרך מספר על גל החום ועל הביקור ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, וגם, בשולי החדשות, על הארכת מעצר למורה בת”א שפגע בתלמידותיו. רוב הסיכויים, אומרת דבי, שעד לפרסום הגיליון תתפרסם עוד פגיעה כזו.

“זוהי ה-בעיה, אבל עוד בעיה היא שאנחנו לא מבינים עד כמה זו בעיה. ילדים שנפגעים גדלים להיות מבוגרים שעלולים לפגוע. הם משפיעים על ההורים שלהם, על האחים, על ילדים שסביבם. אי אפשר לתאר את הנזק החינוכי, הנפשי, הכלכלי. זה אמור להיות בראש סדר העדיפויות”.

היא ביקשה להיפגש בגלל החופש הגדול.

לדבריה השעמום, הזמן הפנוי, הקייטנות והמסגרות הבלתי-פורמליות הן כר נרחב לפגיעות בילדים. המרכז שהיא מנהלת מפעיל סדנאות וקורסים ומוקד ייעוץ, אבל כערכת עזרה ראשונה, היא מבקשת להפיץ כמה שיותר את “עשרת הדברות”.

מדובר בדף פשוט שהפיקה ובו עשרה עקרונות שמורים והורים צריכים להנחיל לילדים. תפרסמי, היא מבקשת, זה יותר חשוב מהשאלה במי בוז’י הרצוג יתמוך בסיבוב השני בעבודה.

· למדו את הילד את שלושת ה”למדים”: להגיד לא, לרוץ ולספר. אם קורה משהו לא נעים – הילד מסרב, הוא מסתלק משם במהירות והוא מדבר אתכם על כך.

· למדו את הילד שמותר וצריך להגיד “לא” גם למבוגרים ולבני משפחה. ילדים חוששים מבעלי סמכות אבל לא צריך תמיד להסכים לכל מי ש”נחשב” יותר מאיתנו.

· למדו את הילד להגיד “לא” גם למבוגר שמבקש ממנו עזרה. מבוגר לא אמור לבקש עזרה מילד. עם כל הרצון הטוב לעזור ועם כל הכבוד לאתוס של ספרי הילדים (“חנהל’ה ושמלת השבת”), אסור ללכת עם מישהו לבד. אם רוצים להיות מנומסים תגידו שיבקש עזרה ממבוגר אחר.

· למדו את הילד שעליו תמיד לבקש רשות מההורה. אתם רוצים לדעת איפה הוא בחופש, ועם מי, ומתי הוא חוזר.

· תתרגלו עם הילד סיטואציות, מה צריך לעשות כאשר קורה כך וכך. צריך לשבת ביחד ולדמות מצבים ולחשוב איך כדאי לפעול.

· למדו את הילד את ההבדל בין “סוד טוב” ו”סוד לא טוב”. יש בהחלט דברים שמותר לו לשמור בסוד בשמחה, ויש דברים שהוא חייב להוציא החוצה ולשתף בהם.

· אל תשאירו את הילד לבד עם מישהו אלא אם כן יש לכם אמון בו. תהיו ערניים, תראו נוכחות. הפוגע מחפש בדרך כלל את החלש, את זה שנראה לו שלא יספר, שאין לו “גב”.

· למדו את הילד שמות מתאימים למקומות המוצנעים והפרטיים. אי אפשר רק לומר לילד לא להשתמש במילים לא יפות ששמע בגן או בבית הספר. וכמובן, תסבירו לילד שלאף אחד אין רשות לגעת בו.

· הקפידו על כללי בטיחות באינטרנט, כולל שימוש בתוכנות הגנה והצבת המחשב במרכז הבית, בסלון, במקום גלוי. הילד לא יכול להסתגר לבד עם מחשב או מכשיר סלולרי בלי פיקוח. אנחנו מטיפים לילד “לא ללכת עם זרים”, אבל הזרים האלה מחכים לו ברשתות, מסוכנים אפילו יותר.

· תעודדו הבעת רגשות, ובמיוחד רגשות שליליים. הילד לא צריך רק לספר תמיד שהיה כיף. הוא צריך ללמוד לדבר גם על פחד, אשמה ובלבול. תהיו אנושיים, ותשתפו את הילד גם בדברים לא מוצלחים שקורים לכם.

2.

איזה טקסט מרענן. בתוך הדיון המייאש על ה”הדתה”, נפרד השבוע עמיחי שיקלי מהבוגרים שלו במכינה הקדם-צבאית “תבור”. זו לא מכינה דתית. שיקלי, שהיה מ”פ באגוז, אינו חובש כיפה. אבל שימו לב לאני מאמין שלו, שנאמר לבוגרים ולהורים שלהם, רגע לפני הגיוס:

“מה יש לומר לחבורה שמסיימת עשרה חודשים כאלה? אולי זו הזדמנות טובה לחזור על הסיבה שלשמה נתכנסנו. וזו בתמצית הסיבה: יש לנו את הזכות להיות חלק מסדרת הדרמה הטובה ביותר בהיסטוריה האנושית, הסדרה על העם היהודי.

העם שהביא לעולם את השבת, את עשרת הדברות, את לא תרצח ולא תנאף, את המרד הראשון בעבדות, את החוקים הסוציאליים הראשונים, את ספר הספרים (רב המכר הגדול בהיסטוריה שאפילו הארי פוטר לא הצליח לעקוף) שהיה למקור השראה לתרבות המערב כולה. זו זכות גדולה להיות חלק מהסיפור הזה, אבל זו גם חובה. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

כך נכתב בפרק א’ של ספר משלי שכתב החכם באדם, המלך שלמה. העם היהודי הגיע לאן שהגיע בזכות יכולתו המופלאה להעביר את המסר מדור לדור. כל דור בתורו שם את הדברים על לבבו, והעביר אותם הלאה. גם בשעות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת, ידע עמנו לדבוק בתרבותו ואמונתו. אולם דווקא עכשיו, בשיא פריחתו החומרית של עמנו הן בארצות הברית והן בארץ ישראל, דווקא עכשיו מרחף סימן שאלה גדול מעל המשכיות העם היהודי. וזה לא בגלל החמאסניקים או האיראנים אלא בגללנו.

יגאל אלון כבר כתב על כך: ‘בניגוד לכל חוקי ההיסטוריה הצלחנו לשחות כעם נגד הזרמים של אחרים. עתה שומה עלינו לשחות, כעם, כנגד החזק שבזרמים. כנגד עצמנו’.

התכנסנו כאן כדי לשחות נגד הזרם. לשחות כנגד מפלי האינדיבידואליזם הקיצוני שרואה במשפחה ובילדים עול ונטל. לשחות נגד התפיסה שרואה בלאומיות מחנק וצרות אופקים, שרואה במולדת מילה גסה ושרואה בתורה מילת גנאי. ובאומרנו לשחות נגד הזרם, אין הכוונה להתנגדות של מאבק בחושך אלא להתנגדות של הגברת אור.

ביקשנו לעורר בכם הערכה והזדהות עם סיפורו המופלא של העם הזה. ביקשנו לפתוח בפניכם את הבאר החתומה, את השער לאוצרותיו התרבותיים והרוחניים. האם הצלחנו במשימה ?מוקדם לקבוע, ימים יגידו. אתן ליגאל אלון, מורי ורבי, גם את זכות הסיום. וכך הוא כתב פעם :’בקרב היהודים מצויות תמיד קבוצות אנשים שעברם רובץ עליהם כחטוטרת, והם הראשונים לערוך ניתוחים פלסטיים בקלסתרם הרוחני-לאומי, כדי להתאימו לאופנה הקוסמופוליטית האחרונה. רק מי שקם בו האומץ להיות הוא עצמו, תרם את התרומה הגדולה ביותר לתרבות האוניברסלית”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות