האם יכול להיות שהרש”ר הירש, מנהיג יהדות מערב אירופה, ומגדולי האישים שקמו לעם היהודי, הציע לבטל את מוסד בית הכנסת, ו’לפרק’ אותו למשך מאה שנים?
התשובה המדהימה, שגם מקבלת לפתע פרספקטיבה אחרת, לאור אירועי הרפורמים האחרונים – היא לגמרי חיובית.
הרפורמה, למי שאינו יודע, החלה בסך הכל לפני 200 שנים, בשנת 1806 – בערך 40 שנה לאחר תחילתה של תנועת ההשכלה.
אבי התנועה היה ישראל יעקובזון, שהקים את הטמפל הרפורמי הראשון בעיר ברלין, והנהיג בו חידושים ומנהגי תפילה נוצריים ברוח התקופה.
החידושים המהפכניים שהנהיג יעקובזון, כמו סדרי התפילה, סגנון הדרשה העדכני, ונגינת העוגב הכנסייתית, מצאה חן בעיני צעירי ברלין היהודים, והם החלו לפקוד את הטמפל מידי שבת. הצלחתו היתה כה רבה, עד שהמקום היה צר מלהכיל את המבקרים הרבים.
הדגם של יעקובזון הוליד בתי תיפלה נוספים, אך החשוב והמשפיע בהם היה זה שבהמבורג, בעקבותיו נוצר הפולמוס היהודי הגדול שכונה ‘ריב ההיכל בהמבורג’.
בדצמבר 1818 נחנך ההיכל הגדול בהמבורג, וחנוכתו היוותה כאמור אבן דרך במלחמת היהדות החרדית ברפורמה – שכן יעקובזון, באופן מעורר השתאות, הצליח להשיג לא מעט חתימות של רבנים ידועי-שם באיטליה ובהולנד שקבעו כי ההיכל “הוקם על יסוד דברי התלמוד והפוסקים”.
כיצד ארע הדבר?
יעקובזון פנה ליהודי משכיל יליד אלזס בשם ליברמן, שהיה בעל יכולת כתיבה משובחת, וביקש ממנו לחבר ספר לטובת העניין הרפורמי. ליברמן נענה וכתב את הספר “נגה צדק”.
עם הקמת ההיכל והפולמוס העז שנוצר בעקבותיו, חיבר ליברמן ספר נוסף בשם ‘אור נגה’. עם חיבוריו אלו יצא למסע בין קהילות אירופה השונות, ובחלק מהם כאמור נחל הצלחה. ההיכל בהמבורג הפך להצלחה מסחררת והיווה את גולת הכותרת בפריחתה של התנועה הרפורמית.
רבני המבורג החרדים ניסו להילחם בתחילה ברמה הלוקאלית בקהילה החדשה, אך עד מהרה הבינו כי המאבק חרג זה מכבר מהמבורג הקטנה והם החליטו לגייס לעזרתם את גדולי הרבנים באירופה.
ואמנם בשנת 1819 פורסם בהמבורג והופץ ברחבי אירופה קונטרס בשם “אלה דברי הברית”, כשעליו חתומים גדולי הרבנים וביניהם שמות של גדולי עולם התורה כמו רבי עקיבא איגר, רבי משה סופר (ה’חתם סופר’), רבי יעקב מליסא (ה’חוות דעת’) ועוד.
על שער החוברת נכתב: “אלה דברי הברית וכו’ אשר יצא מפי בית דין צדק דק”ק המבורג ועל ידם החזיקו הגאונים הגדולים אשר במדינות אשכנז, פולין, צרפת, ואיטליה… להפר דת חדשה אשר בדו מליבם איזה יחידים הדיוטים שאינם בני תורה לייסד מנהגים שלא כדת משה וישראל. על כן קמו הגאונים חסידים וקדושים רבנים המפורסמים וכו’ לאסור איסור על שלשה פשעים. ואלה הן:
א. אסור לשנות סדר התפילה הנהוגה בישראל מן ברכות השחר עד אחר עלינו לשבח, ומכל שכן שאין לגרוע ממנה.
ב. אסור להתפלל סדר התפילה הלז בלשון אחר חוץ מלשון הקודש, וכל תפילה [-סידור] הנדפסת שלא כתיקונה ושלא כמנהגה היא פסולה ואסור להתפלל מתוכה.
ג. אסור לנגן בבית הכנסת בשום כלי שיר בשבת ויום טוב, אפילו על ידי אינו ישראל” [כלומר גוי].
מכאן מופיע הפסוק שבתחילת המאמר כי הרש”ר – אויבה הגדול והמר של התנועה הרפורמית – הציע ‘לפרק’ את מוסד בית הכנסת.
בית הכנסת שהיה, בעקבות מנהיגי הרפורמים, למשהו פולחני עם תצורה מדויקת וקבועה, הפך את החיים הדתיים למשהו חיצוני, וצמצם את הזיקה הדתית של המתפללים למשהו פושר.
הרש”ר הירש היה מודע היטב לסכנה הזו, וכפי שמציין פרופ’ מרדכי ברוייאר בספרו, הוקיע את הרפורמה כ’פולחן’ שלא הותיר מן היהדות אלא ‘ביקור בבית הכנסת ובהכיל, ליטורגיה וזימרה’, וכך כותב הרש”ר:
“בזמן של תעייה כל כך קשה כזמנינו, יהיה זה אולי הטיפול הכי רדיקאלי שסופו לרפאות את החולי מעיקרו: ייסגרו נא – זמנית – למאה שנה – כל בתי הכנסת! אל תיבהל מרעיון שכזה, הלב היהודי! סגירת בתי הכנסת לא תמוטט את משפטי ה’, ולא פי אחד חלק מאלף מכפי שתמוטט אותם למשל ההצהרה היחידה, ההיפותטית גרידא, שאולי אין עוד תוקף לאיסור גיד הנשה הלכה למעשה!
“אם יד יהודי תסגור את כל בתי הכנסת הרי תהיה זאת המחאה החזקה ביותר נגד הכפירה בתורת ה’ בחיי הציבור והיחיד. מעשה שכזה יבטא במירב ההטעמה: את היהדות יש לבקש לאו דווקא בבית הכנסת. לא בבית הכנסת נקודת הכובד של היהדות”.
המאה העשרים ואחת הגיעה וכאילו כלום לא השתנה.
הרצון התמוה, שלא לומר הביזארי, של הרפורמים לכנס עשרות בודדות של נשים חילוניות למקום קדוש כמו הכותל המערבי, ולייצר תפילה מלאכותית טעונה בסמלים המעוקרים מן חובתו האמיתית של היהודי המתמצית בעיקר בעוד איזה כמה מאות מצוות, מעלה שוב את ההבדל המהותי בין היהדות הנאמנה לרפורמה, והיא שופכת אור חדש על דבריו של אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם היהודי.