לחרדים לא אכפת? • מהיכן הבאת את זה?

לפעמים, המציאות עולה על כל דמיון. לפעמים, כותב לוקח את תחושתו האישית, והופך אותה לתחושת “כלל הציבור”, תוך שאת הניתוק הרגשי שלו הוא מחיל על כולם, והופך את דבריו להוצאת שם רע על ציבור שלם.

את זה בדיוק עשה כאן בעל הטור, מנחם מן, שטען כי לציבור החרדי לא אכפת מהחטופים משום שאין הם משתייכים אליו. רק שהטענות שהוא טוען הינן חסרות בסיס, בדיוק מסוג הטענות שאחריהן אתה צריך להוכיח שלא רק שאחותך לא עשתה מאום, אלא שאין לך אחות בכלל.

בראשי אני שומעת חריקות של סרט, בחזרה בזמן, אחורה ליום ששי בצהריים. כמו כל יום שישי עסקתי בשמחה בהכנות לשבת, כשהבשורות תוך הפרת צו איסור פרסום על חטיפתם של הנערים – משתוללות בראשי. התאבנתי. השתתקתי. מחוסר יכולת רגשית לשאת את ההלם והכאב לבד, התקשרתי לאמי וסיפרתי לה על המתרחש. אחר כך פשוט לא ידעתי את הנעשה איתי. העובדה שהגעתי לשבת עם כל מה שצריך להיות מוכן היא נס בפני עצמה, כי מרוב אובדן עשתונות שכחתי כמה דברים בסיסיים שממש סמוך לצפירה נזכרתי שטרם הכנתי.

שיחת עדכון שערכתי כדי לספר לאמי שהדברים פורסמו רשמית, הוכיחו לי שאצלה המצב זהה. היא נשמעה כעולה מאוב. בליל שבת שרנו זמירה אחת, לצאת ידי חובה. לא היינו מסוגלים יותר. את הלילות מאז כמעט ולא ישנתי. הסיוט של שלושת הנערים הזועקים לעזרה מתנגן לי בראש. דאגת משפחותיהם – דאגתי. במוצאי שבת צעדתי אל התפילה ההמונית בכותל, וביום ראשון, אף שאחרי שני לילות ושלושה ימים דאוגים כמעט ללא שינה דאבו כל עצמותי – הצטרפתי שוב לתפילה ההמונית.

אך אין מדובר כאן רק בי, בתחושתי האישית. כמי שיש לה חיבור לרשת בתוך משפחה וחברים רבים שלהם אין, קיבלתי טלפונים רבים, או הודעות דואר אלקטרוני מכאלה שהחיבור שלהם הוא לדואר האלקטורני בלבד. כל ההודעות מביעות דאגה , עוד בטרם שואלות האם יש חדש. רבים מהמתעניינים הם, כמו אמי מורתי אותה הזכרתי כאן, כאלה שהעיסוק ב”נייעס” מהם והלאה. הם שאלו כי הכאב נקב את חדרי לבם, בדיוק כמו את לבי שלי.

לא פרק או שנים

בעקבות הטור המאשים שפורסם כאן בחרדים10, בדקתי שוב את עצמי. לא התעצלתי, התקשרתי למדגם אנשים – מכל קצוות הציבור: ספרדים מזרמים שונים, ליטאים מישיבות שונות ומנוגדות, וחסידים. מלבד העובדה הידועה שהוזכרה מראש בטורו הקשה של מן, כי כולם מתפללים יום יום ולא, לא “פרק או שניים” או “אחינו כל בית ישראל” – במוסדות החינוך מסיימים ספרי תהלים שלמים, ובקהילות שונות עשו כנסים לנשים לצורך התפילה עבורם.

אחותי סיפרה לי כי במקום הלימודים שלה עסקו בנושא והפיצו חומרים שקראו להתפלל ולהתחזק, ומבית היולדות ב”טלז סטון”, כך דיווחה לי יולדת השוהה במקום, השיחות המזועזעות והכואבות עסקו ברגשות העזים שבין יאוש לתקווה. כל מי שתשאלתי עסוק בכאב העמוק והזעזוע הנובעים מחטיפתם של הנערים הללו.

אדם שלא אכפת לו, לא מתפלל בכלל. אם רוצה הכותב לטעון שהתפילה נובעת מ”עניין חדשותי”, מוטב שידע: ראשית כאמור, רבים המתפללים רחוקים מעיסוק שכזה. שנית – עניין כזה דועך במהירות, אך התפילות בהחלט לא דעכו. מהטקסט הקשה של בעל הטור נדמה היה כאילו חיפש מתחת לאדמה עילה להתגולל על הציבור, שסיים רבבות ספרי תהלים בחמשת הימים האחרונים, ושחווה לילות של דאגה ללא שינה – עניין ששמעתי עליו מעוד מכרים  – לגורלם של הנערים.

מבחני זיכרון?

בלי נתונים ומתוך סברות כרס, ה”הוכחה” היחידה שרוצה הכותב להתבסס עליה היא הטענה שהציבור אינו יודע את השמות בעל פה. ובכן, זוהי טענה שלא שווה אפילו את חלקיק החשמל שהיא צורכת בהקלדות המקלדת שיצרו אותה. אנשים רבים לא זוכרים שמות בעל פה, ולא, גם את השמות של משפחת גרוס לא כל אחד זכר בעל פה, כשמתפללים על מספר שמות כותבים אותם על פתק וממילא לא טורחים לזכור על-פה. ההוכחה הזו כל כך מגוחכת ורעועה, עד שראוי היה הכותב להתבייש ולהשתמש בה – ומאחר שזו הוכחתו היחידה, הרי שכל טענותיו פרחו כלא היו.

ולסיום, הערה סוציולוגית קטנה: אדם קרוב אצל עצמו. אנחנו קרובים יותר למשפחתנו, לשכנינו, לבני קהילתנו ולבני המגזר אליו אנחנו שייכים, מאשר לרחוקים יותר. אם שכני החילוני ימות בתאונת דרכים, הדבר יזעזע אותי מן הסתם יותר מאשר אם אדם חרדי ימות אי שם בעולם באותן נסיבות. ההיכרות ותחושת השייכות היא השולטת ברגשותינו. דווקא בשל עובדה זו, כל הטיעונים שהעלה הכותב תוך ציון עובדות שהוא עצמו מודע להן – הופכים לציון לשבח עצום לציבור החרדי, שאף שאינו מחובר כל כך לציבור הדתי לאומי, חש בעוצמות את הכאב ואכפת לו. מאד.

בדקו זאת בישיבה הסמוכה לביתכם.