1.
ה’ עדי שקשה היה לי להעלות על הכתב את הטור הזה של ‘בין השורות’. התחבטתי לא מעט באשר לנושא המרכזי של הטור, שהיה אמור לעסוק בפטירתה של חני הורוביץ ע”ה. ‘משפחה’, העיתון בו עבדה שנים רבות, הקדיש לה טורים רבים והספיד בהרחבה. גם ‘יתד נאמן’ הקדיש חצי עמוד.
לא אשקר. הייתה לי ביקורת, מנומקת היטב, כמקובל ב’בין השורות’. בימים שחלפו מאז קראתי את הטורים ועד כתיבת הטור, קיבלתי על עצמי לגנוז את המילים. את ההתגברות הזו על מידותי – וחסימת פיו של עיתונאי קשה לטעמי כקריעת ים סוף – אקדיש לעילוי נשמתה.
רק אצטט כמה משפטים, מטורו של צבי יעקובזון בבקהילה:
“בא חושך בצהריים, שוכל כל מי שנחשף לנשמה הטהורה והטובה הזו. אמא שלי, ילדה מצולקת ממחנות המוות, אמרה לנו שמעולם הם לא שאלו שם ‘למה’… כי כך עלתה לפניו, רצה הקדוש-ברוך-הוא”.
2.
את הסיקור הטוב ביותר על שמחת שבע הברכות בביתו של שר הבריאות יענקל ליצמן מצאתי בטור של שלומי קוק בבקהילה. ללקק את האצבעות.
“אחרי החתונה באים ימי המשתה. ‘טאטי’, שואל הבן את אביו. ‘היכן תתקיים מחר שמחת השבע ברכות’, ‘אצלנו בבית’, משיב האב.
אין גבול לאושרו של החתן. סופסוף אירוע על טהרת המשפחתיות, כמו בימים הטובים. בשעה היעודה נכנסים החתן-כלה לסלון הבית ומגלים שולחן ערוך ברוב פאר והדר, בשונה מהפשטות לה הורגלו. בכניסה לבקתה הם נתקלים בקבוצת שוטרים קשוחים במשקפי שמש, אך הם לא מייחסים לכך חשיבות, מקווים רק שלא קרה אסון בעיירה”.
“ובבית השמחה? מה לא עשו הסבא והסבתא לכבודם. מנות גורמה מעוצבות, פרחים, נרות, מגשי פירות, בקבוקי יין מהודרים, ויסקי משובח ואפילו ליקר קליפות תפוזים מיובא מאירופה. החתן והכלה היו מסתפקים באוכל היהודי הביתי ובפרט ב’קפוסטה’ הלא הוא הכרוב הממולא מעשה ידי אשת-חבר…
“הכלה נבלעת בעזרת הנשים, והחתן מביט סביבו מצפה לראות חסידים, בני משפחה, ידידים ואנשי מעשה.
“או אז נשמעות דפיקות בדלת. האורח הראשון נכנס עם רעייתו. השוטרים מלווים אותם, הגברת פורשת לעזרת הנשים באחד מחדרי המגורים והוא נכנס לסלון, שולף מהכיס כיפה שקלפיה נראים היטב. ‘זה הקיסר, זה הקיסר, צריך לכבד אותו’, לוחש מאן-דהוא לחתן הנבוך שממהר להושיט יד. הקיסר מנסה לפתח שיחה עם החתן בשפת היידיש, כולל סיפורים מהתנ”ך ומעשיות מהישיבה של הסבא שלו בנובהרדוק… כולם מתחבקים ומדברים על הפוליטיקה המקומית…”
כל מילה, קולעת בול. מזל טוב, חתן כלה, מזל טוב הורים, מזל טוב סבתא.
ומזל טוב גם לסבא, שב’אדיבות’ יאיר לפיד הפך לשר בממשלה. ומסתם ‘יענקל’ לשר יעקב ליצמן.
3.
החקירות של יו”ר ש”ס אריה דרעי לא מאוד העסיקו את העיתונות החרדית הממוסדת, הגם שיש מי שדיווחו עליה.
מאחר ובחרדים 10 דיווחנו אודות החקירה, ומאחר וידועים לי הפרטים ששוחררו לפרסום באמצעות מדליפים כאלו ואחרים, הופתעתי לקרוא בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה את הקטע הבא. שימו לב:
“הסיפור של לוד ידוע, ראש העיר תמך במועמד א’ (לרבנות – ש.ר.), נציגי ש”ס התעקשו על חוסר מעורבות. מועמד ב’ נמנה על בני עדה מסוימת שמטעמה כיהן בעבר ח”כ בש”ס (מפני כבוד התורה לא יוזכרו כאן שמות רבנים בהקשרים ביקורתיים). לטענת ראש העיר יאיר רביבו, העמדה של ש”ס חייבת להיות ברורה בעד המועמד שלו.
“לא יתכן, הוא אומר, שש”ס לא תתמוך במועמד מרוקאי חרדי המייצג אותה, כאשר ראש עיר ציוני דתי תומך בו ומוותר על מועמד מהציונות הדתית. נכון לעכשיו, ש”ס עומדת על שלה והעמדה הרשמית של ש”ס היא ששני המועמדים ראויים וכל חבר בגוף הבוחר רשאי לבחור כרצונו. ברקע עומדת כמובן גם תמיכת טייקון ידוע המסייע רבות למוסדות תורה, אשר מועמד ב’ נמנה על בני עדתו”.
כולי תמיהה. אם אכן ה”טייקון” אליו מתכוון ריבלין הוא גם טייקון שתומך במוסדות חסד, לא רק במוסדות תורה, הרי שבזאת מוביל הטור בבקהילה גפרור משמעותי אל להבת החקירות נגד דרעי ולהסטתם מכיוון המיסוי, אולי, לכיוונים נוספים. מאחר וקשה לי להאמין שהוא התכוון לכך, יתכן שלא הבנתי למי כוונתו.
“בני עדה מסוימת שמטעמה כיהן בעבר ח”כ בש”ס”. הייתי אומרת, אפילו שני ח”כים כיהנו מאותה עדה בש”ס…
ובקיצור, רק מי שהבין את שלל הרמזים, הבין כמה הקטע הזה חזק.
4.
האמת, שקפצתי היישר אל התחנה השלישית, אבל דווקא התחנה הזו הרשימה אותי.
במדור ‘מפה ושם’ מנסה רותי קפלר לקשר נושא מפרשת השבוע אל האקטואליה, והיא עושה זאת בהחלט יפה. הפעם היא התמקדה ב”עולמן של אברכיות”.
הפתיחה, מהפרשה. “אם היו שולחים נשים לרגל את הארץ, אומר ה’כלי יקר’…היה הסיפור כולו נראה אחרת. ‘הנשים היו מחבבות את הארץ'”.
מכאן היא מגיעה אל הנושא: אברכיות שעלו ארצה ממרחקים, רק כדי שהבעל ימשיך ללמוד בישיבה כאן בארץ. “העברית שלהן חיננית, מנוקדת בשגיאות ועטופה במבטא אמריקאי מתגלגל. הן עזבו את ארצות הברית המפנקת, את בית אבא ואמא בלייקווד, בקליבלנד או בבורו פארק, ובאו לכאן אחרי בעליהן”.
המלצה שלי: טור שווה קריאה.
המסקנה של רותי מהראיונות שעשתה: “יש לחם, יש תורה”. המסקנה שלי: יש תורה, יש רצון ללכת אחרי התורה, יש לחם, יש אושר, יש הכול ב”ה.
שאפו, רותי.
5.
אהבתי את הדרך שבה התמודד ‘יתד נאמן’ – בטור המערכת – עם משבר השבת, החרדים והקואליציה.
אחרי שנכחנו בישיבת הסיעה המשותפת ש”ס-יהדות התורה, אחרי שהפנמנו שהצהרות לוחמניות של “נפרוש מהממשלה” לא נשמע שם (לא שחשבנו שחכם יהיה להשמיע אותם), מנסה טור המערכת ב’יתד’ לעשות קצת סדר.
“מלבד המלחמה שאותה מנהלים שלוחי דרבנן בהכוונת מרנן ורבנן גדולי ישראל שליטא, מלבד הסיוע ש’יתד נאמן’ מגיש בהתייצבותו בפרץ עם קולמוס שלוף, החובה הגדולה היא על הציבור כולו להתחזק בשמירת השבת ולהגן על קודשתה. חובה להימנע מלהציב מדרך רגל ממקומות ואתרים מחללי שבת ולעודד ברכישה ובנוכחות במקומות שבעליהם החליטו לקדש שם שמים ולסגור שעריהם ולשמור שבת כדת מחללו”.
זו האמת הפשוטה. בגלות, בין אחינו היהודים, אין הרבה מה לעשות כשמדינה לא ממש מתאמצת לשמור על השבת. אז עם כל הכבוד ל’קולמוס שלוף’ של ‘יתד’, שר התחבורה ישראל כץ ואפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מאד מתרשמים ממנו.
המעט שנוכל לעשות, לקראת החופש הגדול המתקרב והולך – להקפיד על כניסה לאתרים שומרי שבת. כמה פשוט, כמה הגיוני.
אגב, לידיעת מי שאינו מעודכן: מתחם התחנה הירושלמי אינו שומר שבת, אז הדירו ממנו את רגליהם. אז נכון. החרדים בקואליציה, אילו הצביעו כולם כאחד נגד פתיחת המתחם בשבת יכולתם להיכנס אליו חופשי כאל אתר שומר שבת, אבל איכשהו נציג חרדי הבריז, וכל השאר היסטוריה.
ושבת היא מלזעוק.
6.
טוב, כבר בשבוע הקודם צפיתי את הפאשלה ואף כתבתי עליה.
לא נעים, בהחלט לא נעים.
נתחיל מבראשית.
בשבוע שעבר פורסמה כתבת-שער במשפחה, תחת הכותרת ‘צועק בקול גדול’, על הזמר מרדכי בן דוד, שהתראיין לרגל השקת אלבומו החדש ‘צעקה’.
מתברר שלבקהילה נודע על כך קודם להדפסת העיתון. על השאלה, מדוע היו חייבים לבצע גם אצלם ראיון לא קיבלתי תשובה. אבל בשורה התחתונה, הם החליטו שגם הם רוצים ראיון עם האיש והאגדה.
מה עושים?
טובי המוחות ישבו, שברו את הראש, והגיעו לקונספט הבא: “הגיע זמן שאלתכם”, בישרו לקוראיהם (על משקל השיר “הגיע זמן גאולתכם”, כמובן). תשלחו שאלות, בשבוע הבא תקבלו אצלנו ב’בקהילה’ תשובות. מיהו היחצ”ן שהפיל ככה את העיתון? – שאלתי ב’בין השורות’ בשבוע הקודם. כמה ימים לאחר מכן התברר לי, שהוא בהחלט סיפר להם את כל האמת ויחד חיפשו פתרון.
ולתוצאה: נתחיל בחלק היפה, נעבור לחלק הפחות יפה.
מבחינה גרפית, אין ספק שמדובר בכתבה מרשימה, ייחודית, בלתי שגרתית. שאלות שכוללות את שם הכותב (למרות שאפשר גם להמציא). לא בדקתי עם ש’ כהן בבית שמש האם אכן שיגר שאלות, אבל חזקה על ‘בקהילה’ שחלילה וחס לא עשה מה שעושים בחלק מהעיתונים: ממציאים מכתבים למערכת וגם שמות.
פורמט בהחלט חמוד, פתרון יצירתי לבעיה לא נעימה.
איפה החלק הפחות יפה? אז זהו. שלא ממש מצאתי שם גילויים שלא הופיעו איכשהו, בפירוט או ברמז, בכתבה של ‘משפחה’ שבוע קודם לכן.
מה הכי אהבתי בכל העסק המסובך הזה? את השורה הבומבסטית בשער המגזין: “לראשונה בעיתונות החרדית”.
ככה הופכים לימון ללימונדה. אפעס קצת חמוצה, אבל ראויה לשתיה.
7.
את הסיפור המרתק ביותר מצאתי השבוע אצל קובי לוי ביתד נאמן.
לא אייגע אתכם בפרטיו, אבל בגדול הוא מספר על אב שבור, שבנו, בכורו, דב בערל, לא התקבל לישיבה. חכם, נבון, לאבא יש המון קשרים, “כמה ראשי ישיבות חשובים ש’חייבים לי’, האבא המסור רשם אותו ללא פחות מ-שש ישיבות! אבל “ר’ לוי, אתה לא תאמין, אף ישיבה לא קיבלה אותו!!! כל אחת שלחה תרוץ אפוי היטב מכל צדדיו עם שומשום דבוק בדבש חם”.
סופו של הסיפור מתוק מדבש חם. “למחרת בבוקר בדרך לתפילה פוגש אותו ר”מ מאחת הישיבות שלא קיבלה את בערל ושואל ‘נו אבנר בערל מצא ישיבה?’ וכשהוא שומע שלא, הוא מקבל אותו..
איך זה קרה? טוב, לא בטוחה שהסיפור קרה במציאות, אבל הוא בהחלט נוגע ללב. האב חישב ומצא שהוא עשה בחייו המון עגמת נפש לאביו, מנוחתו עדן.
“חלפו למעלה מ-15 שנים מאז אבא נפטר”…”החשק שלי בלימוד, נו, איך אומרים תגדיר אותו, בוטנים בלי מלח או כמו שקשוקה בלי ביצת עין… עיני פזלו קצת החוצה”.
איפה התהפך העסק? אז זהו, שהבן הגיע לקברו של אביו, השתטח, ביקש את סליחתו על הצער שגרם לו בחייו, והופס – נס.
איכשהו הסיפור הזה תפס אותי. אולי זה הגן הפולני (אחת הסבתות) הגורם לי להאמין בכך שבקשות סליחה מאנשים שגרמו צער לזולתם מביאות לישועות, ויתכן שקוראי ‘יתד’, ובעיקר מי שמוצאם מליטא, לא ממש יתחברו.
אני, אהבתי.