אילו היה עולה לטרמפ גודלבסקי מפוניבז’

במעגל השנה ובמרוצת החיים, ישנם רגעים אותם כדאי לשמר ולהנציח. כזה הוא למשל, הרגע או הרגעים בהם מתאחדים כל עמך בית ישראל, בתפילה ובתחנון, מול צרה או צוקה. שלושה נערי חמד; אייל, נפתלי וגלעד נחטפו ונכלאו על ידי בני עוולה, ומיד מתגייסת היהדות הכללית יחד כאיש אחד מבלי הבדלי מגזר וסוג כיפה, להתפלל ולהתחנן מול בורא עולמים כי יתיר האסורים ויפדה השבויים במהרה.

הייתי שם, בעצרת הגדולה במוצאי השבת שהתקיימה בכותל המערבי. הייתי והתרגשתי. אלפי בני אדם בהרמוניה מושלמת, של נער ובוגר, של גרטל ועניבה, כיפה סרוגה והמבורג שהתחברו יחד לקול אחד, קולם של בני ישראל המעתירים כנגד שלושה אחים, כי דמינו ובשרינו הם. כותרות העיתונים בארץ ובעולם, התייחסו כמעט ברובם, לעצרות התפילה וההזדהות וציינו בפן של הערכה את אחדותו של העם היהודי בעת צרה.

אך דווקא מתוך נקודת האור החיובית, דווקא מתוך האחדות הגדולה ששוררת בימים אלו במחננו, אני מרשה לעצמי להעלות נקודה כואבת ומדממת, הפוצעת את הרובד הפנימי של “הציבוריות היהודית”.  בימים האחרונים שוחחתי עם לא מעט אנשים המשתייכים דווקא לציבור החרדי, בני התורה שבהם. בסופה של כל שיחה וגם בתחילתה נשמעו כמעט תמיד, כאילו בתיאום מוחלט, האמירות הקבועות בנוסח: “נו שוין, מוכרחים להתחזק” או “אין כוחינו אלא בפה, צריך להתפלל”. מרגש.

ואם הם היו מפוניבז’ וחברון?

ואכן, הציבור החרדי מגויס רובו ככולו בתפילה ובתחנון, וכמעט שאין לך מנין שלא מסתיים בפרק תהילים או שניים הנאמרים בכוונה על ידי הציבור, בתפילה לשחרורם המידי של החטופים. אשרינו.

אבל מה היה קורה, אילו בסיטואציה האיומה הזאת, היו מתחלפים להם הדמויות ובמקום אייל היה עולה לטרמפ “ישראל מאיר קצבורג” מישיבת חברון, ואת מקומו של נפתלי פרנקל היה תופס “אברהם ישעיהו גודלבסקי” מישיבת פוניבז’ ואליהם היה מצטרף בריצה “יוסף חיים אבוטבול” מחזון עובדיה. איפה היינו אז? האם גם במקרה כזה רחמנא ליצלן היינו מצקצקים בלשון ומקווים לטוב?? האם גם אז היינו אומרים “אחינו כל בית ישראל” אחרי תפילת ערבית וממהרים כל איש לדרכו?

הרשו לי להניח שלא.

יהודה משי זה”ב היה מארגן לנו את עצרת המיליון האמתית. ראשי ישיבות היו קוראים בדמעות לכלל הציבור לבקוע שערי שמים ולקרוע רקיעים. והחשוב מכל, היינו יודעים בעל פה, ממש בעל פה את שמותם המלאים של שלושת החטופים.

בושה, חרפה, וכלימה לנו, שרובינו דרובינו לא באמת זוכרים מי הוא בן “תשורה” ומי זה השני בן “בת גלים”.

איך אפשר לשכוח את השמות?

כמה מבין הקוראים יכולים להניח יד על הלב ולומר בוודאות כי שמותם של בני הישיבה חקוקים על לשונם ערב בוקר וצהריים? מי באמת מאמין שהטענה כי “אי אפשר לזכור שמות של שלושה בחורים”- היא טענה אמתית ומתקבלת? את שמותם של שני ילדי משפחת גרוס אגב, זכרנו כולנו בעל פה.

אז נכון, אנחנו מתעניינים, אנחנו שואלים, אנחנו מתפללים. אך האם אין כאן יותר מאשר “דרמה” מעניינת. האם ההתעניינות הגוברת שלנו אינה בגלל המתח והחרדה שבכל פרשיה חדשה? ואולי זה בכלל האדרנלין שנשאר בדמינו עוד מהמרוץ לנשיאות המדינה?

יעקב נפתלי בן רחל, גיל-עד מיכאל בן בת גלים ואייל בן איריס תשורה. הם אחים! בדיוק, אבל בדיוק כמו ישראל מאיר, אבריימי ויוסף חיים בני הישיבות.

צו 8 כבר ממתין לכם. על הסטנדר

בימים אלו מתקבלים דיווחים על צווי 8 שנשלחים לחיילי המילואים. לנו, לכאורה, אין חלק בזה. אנחנו הרי “קבענו את מושבינו פה בבית המדרש”.

אבל זו טעות.

שכן, צו 8 אישי לכל בן ישיבה ואברך מחכה כעת בתיבת הדואר האישית. צו המורה בפקודה להסתער על הגמרא ביתר שאת, לכבוש עוד ‘שעה’ שרופה ולהקדיש עוד ‘עבודת המידות’ לטובת המערכה. אם באמת אנחנו מאמינים שאין העולם מתקיים אלא בזכותה של תורה, הרי בהשתמטות אחת ממנה, גרועים אנו מחיית השדה.

בשעה שכזאת, זכותינו, אך גם חובתינו, לצחצח את כלי הנשק שברשותנו, לבדוק מחסניות ולהילחם. שכן, בעת צרה, בראש ובראשונה על העורף להיות מוגן.