הנוער של איום: ידידיה מאיר מודאג

1.

לא הייתי רוצה לכתוב טור שבו אני מבקר את אנשי האקדמיה ללשון עברית, מתעמת איתם או מעיר להם הערות. גם אם מעת לעת יש לי מה לומר על החלטות והודעות האקדמיה (לא כמומחה לעברית, כי אני לא, אלא כצרכן עברית) – אני משתדל להימנע מזה ככל האפשר.

לכתוב על אנשי האקדמיה ללשון עברית זה כמו לנהוג לצד בוחן נהיגה בטסט. אתה כבר יודע לנהוג, אבל איכשהו כשיושב לידך מישהו שתפקידו למצוא את טעויותיך, אתה פתאום לא סגור איפה הגז ואיפה הברקס, איפה הפסיק ואיפה המקף. כל שנייה אפשר לתפוס אותך על משהו.

לא רוצה להתעסק איתם.

למרות שבאופן אישי בשנים האחרונות אני מכיר מקרוב בכיר באקדמיה ללשון, ולא סתם בכיר אלא את נשיא האקדמיה, חתן פרס ישראל הפרופ’ משה בר אשר, והוא האנטיתזה לכל מה שכתבתי עכשיו.

בכל חמש השנים שאנחנו שכנים, מעולם לא שמעתי אותו מתקן איש בעברית. אפילו לא בקריאת התורה.

מה כן? על כל מילה בעברית הוא יכול לתת לכם, אם תרצו, הרצאה שלמה. למה אומרים אותה כך, מה המקור שלה, למה בתרגום יונתן היא מופיעה אחרת. ואני ממש לא מדבר על עסקי פיעל-התפעל וכל מה ששיגעו לנו אתו את השכל בבית ספר. אני מתכוון לדברים מעניינים, מרתקים.

בכל פעם אני נדהם מחדש מכמות הידע ובעיקר מהיקף הידע. כמה העיסוק בשפה, ובטח בלשון הקודש, הוא לא עוד תחום אקדמי קר, אלא משהו שנוגע בכל כך הרבה עולמות – היסטוריה, גיאוגרפיה, תנ”ך, מחשבה ועוד ועוד.

2.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני כן רוצה להתייחס להחלטה ההיסטורית של האקדמיה ללשון עברית שפורסמה השבוע.

אחרי שבעים שנה הוחלט שם לעבור מכתיב חסר לכתיב מלא במספר רב של מילים.

החל מעתה יודפסו כל הספרים וכתבי העת לפי הכללים החדשים שיבואו לידי ביטוי בארבעה מישורים: א. מילים שנכתבו בלי האות ו’ ייכתבו עם ו’ (למשל, “תוכנית” במקום “תכנית”). ב. מילים שנכתבו בלי י’ ייכתבו עם י’ (למשל, “מצידי” במקום “מצדי”). ג. מילים שנכתבו עם י’ אחת ייכתבו עם שתיים (למשל, “מייד” במקום “מיד”). ד. מילים בודדות שעד כה נכתבו בלי י’ ייכתבו עם י’ (למשל, “עבירה” במקום “עברה”).

אני לא רוצה להלאות אתכם ואותי בפרטים ובפרטי הפרטים של הודעת האקדמיה, אבל יש כאן סוגיה עקרונית שבכלל לא קשורה ללשון.

שימו לב לפסקה הבאה: “לפני האקדמיה עמדה השאלה אם בכלל ועד כמה לשנות מכללי הכתיב לאחר עשרות שנים שבהן כללים אלו תקפים… על כן ראתה האקדמיה שלא לשנות את הכללים אלא במעט מן המעט, ובעיקר בכמה מקרים שהכלל היה בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה”.

כלומר, אנשי האקדמיה בעצם מתנצלים. היינו מאוד רוצים שהכללים יישארו כמות שהם, הם אומרים, אבל אין ברירה, אנחנו נאלצים לשנות.

מדוע? פשוט כי הציבור לא איתנו.

חייבים לדייק: זה לא שהציבור העדיף את המילה הלועזית “פיג’מה” על פני המילה העברית “נמנמת”. זה בסדר. זאת לא טעות. זה גם לא המילה “מרשתת” שבחיים לא תתפוס.

כאן מדובר בשינוי של כללי הכתיב, רק בגלל שהרבה אנשים, בעיקר צעירים, שלא בדיוק קוראים ספרים או אפילו עיתונים, החלו להוסיף בכל מקום, בנדיבות וברוחב לב, את האות ו’ ואת האות י’. פשוט כי ככה המילה נשמעת להם יותר טוב.

וזה כבר מדאיג. אנשי האקדמיה למעשה נכנעו, בסופו של דבר, לשפה של ההמון. הם אומרים לציבור: קשה לכם עם הכללים? טוב, אז נשנה. בקטנה, “מעט מן המעט”, אבל נשנה.

3.

נו, מה אתה כזה טרחן? מה נהיה ממך? בשבוע שעבר נטפלת לקליפ של חנן בן ארי והשבוע לכמה אותיות חסרות ויתרות? מה השלב הבא? אולי תתחיל לשלוח מכתבים נזעמים למערכת?

אז כן, אני אולי נודניק, אבל אי אפשר להישאר אדישים מול מה שקורה בשנים האחרונות עם העברית. כל מי שקצת אכפת לו מהרמה של השפה, ובעיקר מהרמה של הנוער (זהו, ברגע זה הפכתי סופית לקשיש שמקונן על מצב הנוער, אה? אני יכול להירשם ל’בית טובי העיר’) – חייב לתת על כך את הדעת.

הדבר האחרון שצריך היה לקרות בתקופה כזאת הוא שהגוף הכי שמרן, הכי מדויק, הכי מכובד, יתחיל לזרום עם הציבור. הרי במשך כל ההיסטוריה שלנו היינו סמל לכיוון ההפוך בדיוק. כשחלק ניכר מהאנושות עוד היה אנאלפבית, אנחנו כבר הסתובבנו עם ספר תהלים ותלמוד ביד.

מהעברית הנפלאה של רש”י דרך לשונו הזהב של הרמב”ם, מהראשונים דרך האחרונים, כולל הקבלה, החסידות, המוסר, הפיוט, הספרות – אנחנו עם של אוריינות, של שפה יפה, של רמה גבוהה. זה כרטיס הביקור שלנו.

ומה קורה בשנים האחרונות?

מצד אחד כולם כותבים וקוראים הרבה יותר מאשר לפני עשר ועשרים שנה. אנחנו בעידן שבו לא מפסיקים לעסוק במילים: מסרונים, ווצאפים, סטטוסים. זה היה יכול להיות העידן של פריחת המילה הכתובה. תור הזהב. אבל זה לא קורה, מפני שכתיבה בווצאפ היא לא באמת כתיבה. צריך להקליד הרבה, ולהגיב מיד, ועברית לא בדיוק יודעים כי, כאמור, לא קוראים ספרים אלא מקסימום קומיקסים.

וכך, בסלולרי שלי אני מקבל דבר יום ביומו מילים כמו “בכולופן” (בכל אופן), “מקורה?” (מה קורה), “משלומך?” (מה שלומך), “אני צחה” (אני צריכה), “לוידע” (לא יודע), “טוף” (טוב), “פסדר” (בסדר), “ווקשה!” (בקשה), “אפעם” (אף פעם), “מישו” (מישהו), “ממצב?” (מה המצב), “תלביב” (תל אביב), קח תצמך בידיים” (קח את עצמך בידיים), “מוש” (קיצור של מושלם), “תירו תירו” (כלומר, תראו תראו. שאף אחד לא יירה בטעות), “נחון” (במקום נכון), “לויכוליות” (לא יכול להיות), “לורוצה” (לא רוצה), “איום” (היום) ועוד ועוד.

ועל האימוג’ים אני בכלל לא מדבר. לכל מילה כזאת הרי מוסיפים איזה שלושה סמיילים בוכים-צוחקים וחמש גולגלות צורחות.

4.

אני יודע. יש אנשים שזה מגניב אותם. הם כותבים ככה באופן מודע. נו, ככה זה בווצאפ, הם אומרים לי, אל תהיה כזה כבד.

אבל אני מודאג, כי אני יודע שתוך כמה שנים, ואולי בעצם כבר עכשיו, יהיו כאלה שיחשבו שככה צריך לכתוב. שזה התעתיק הנכון. וההחלטה שהתקבלה השבוע אומרת שאנחנו מוותרים להם, מוותרים עליהם.

בעוד כמה שנים, הרבה פחות משבעים, הדור הבא של אנשי האקדמיה ללשון עברית יתגמש שוב, בגלל הדור הבא של עילגי השפה העברית. ואם הדור הבא של עם הספר יהיה עילג בכתיבה, הוא גם יהיה עילג בדיבור, ואז הוא גם יהיה עילג במחשבה.

יש לי רק מילה אחת לבטא את התחושה שלי ביחס לזה: בעעעעעעע!!!!!!!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’