“קמתי חולה”, אמר דרעי, ובלשכה של נתניהו שחררו אנחת רווחה

1.

צריך להגיע לכנסת בשעות אחר הצהריים של ימי שני, בכדי להבין עד כמה האווירה השוררת במקום אינה אווירה מתוחה של או-טו-טו בחירות.

אחרי הכול, איש מהפוליטיקאים בקואליציית נתניהו הרביעית לא ממש שש אלי בחירות. חלקם בשל הסקרים מעוררי הדאגה, אחרים בשל ימים מתוחים ב-יחידת 433, או משום שהם יודעים כי קואליציה חלופית לא תהיה טובה יותר מהנוכחית, המחייכת אליהם אפילו בשמחות משפחתיות.

שלא תתבלבלו: שלטי החוצות של יו”ר ‘כולנו’ משה כחלון, הם לא סימן שמפלגתו חפצה לרוץ כעת לבחירות. ממש לא. יש כאן רק רצון לאותת לנתניהו, כחול על גבי שלטון: “אבא שלי שוטר” ו”אני לא מפחד ממך”.

צריך לזכור שדווקא נתניהו היה זה שכאשר פרץ משבר התאגיד, איים על כחלון בבחירות. ואיך מסביר כחלון? כמעט הלכנו לבחירות, על רקע השאלה מי יהיה עורך תוכנית בישול בתאגיד.

צחוק, צחוק, אבל תבינו אותו. הטראומה אינה פשוטה. הפסקתי להיות תמים, הסביר שר האוצר. אז כעת, יתבונן נתניהו בשלטים, ויתחיל גם הוא לרעוד.

חכם, מבחינת כחלון.

2.

“זה לא על מירון, ח”כ מוזס, זה דיון על שבת”, אמרתי לח”כ לייזר מוזס, ששעט פנימה אל חדר סיעת ש”ס בכנסת. בחוץ עוד רטן אחד מבעלי התפקידים ביהדות התורה: “תמיד זה אצלם, בש”ס. למה הח”כים שלנו צריכים לשבת אצלם ולא פעם אחת אצלנו?…”

אבל בתוך החדר, האווירה הייתה מפויסת. בבחינת, שבת היא מלזעוק.

לא ממש הצלחתי לשמוע את תשובתו של מוזס, אבל הוא לא גמר לדבר, גם אחרי שהתיישב בכיסאו.

יו”ר ש”ס, אריה דרעי, שכבר ישב והמתין בראש השולחן, התאמץ להסתיר חיוך.

“לא ברעש ה’, שב”, אמר לו ח”כ יעקב מרגי, לקול צחוקם של יתר הח”כים.

ואז נכנסו בעלי הבית האמיתיים של ‘יהדות התורה’: שר הבריאות, יעקב ליצמן ויו”ר וועדת הכספים משה גפני.

3.

“טוב, אני מתנצל, אני לא כל-כך חש בטוב, קמתי מהמיטה לכבודה של שבת, אז ככה שגם קשה לי לשאת דברים, אני רק רוצה לומר שהלב שלנו, של כל יהודי שומר שבת, נקרע כשבמדינת ישראל הפכו את השבת ליום של תחזוקה וליום של תיקונים” , פתח יו”ר ש”ס.

מאחורי גבו ירחש הרחש ויתכננו תוכניות ירושה, כאלו ואחרות, אבל בינתיים, אין ספק שהוא המנהיג הבלתי מעורער של הסיעה.

“תיקוני תשתיות. כך זה הפך להיות, לצערי הרב”, המשיך דרעי – כשח”כ ישראל איכלר נכנס לדבריו: “במקום תיקוני זוהר…”

מתברר, כי בעוד שבש”ס יש משמעת, ואיש אינו פוצה פה מלבד בעל הבית, ב’יהדות התורה’ לא רק שיש שני בעלי בתים – ליצמן, בעל הבית החסידי, וגפני, בעל הבית הליטאי – כל ח”כ, בעל הבית של עצמו.

“ולכן הלב כואב, ולכן ההתכנסות הזו שיזמו אותה חברים, לשבת ביחד שתי הסיעות, שהשבת חשובה להם יותר מכל שיקול, כדי לחשוב ביחד מה עושים”, סיים דרעי את דבריו הקצרים.

4.

“מה שקורה הוא, שזה התחיל כבר בפעם הקודמת וממשיך לאט לאט, וזה לא יכול להימשך”, נטל ליצמן את רשות הדיבור. “שוחחנו גם עם ראש הממשלה, גם אתמול גם בשבוע שעבר, שוחחנו עם השר ישראל כץ – חייב שראש הממשלה יתערב בנושא הזה ויפסיק את זה. ברור שדבר כזה הוא חלק בלתי נפרד מההסכם הקואליציוני ואם זה יימשך, זה הפרה של ההסכם הקואליציוני ואני לא בטוח שאנחנו יכולים לשבת בממשלה”.

שימו לב לנימת ההסתייגות. “אני לא בטוח שאנחנו יכולים לשבת בממשלה”, אבל אני לא בטוח שנפרוש.

לכך צריך להוסיף את מסיבת שבע הברכות שנערכה רק יום קודם בביתו (הצנוע, חובה לשבח) של ליצמן, כשהוא וראש הממשלה מרעיפים זה על זה הרבה כבוד וחיוכים, שקצת מגחיכים את הדיווח בעיתון הבית של ליצמן – ‘המודיע’, על דברים נוקבים שהשמיע השר.

“אנחנו לא מדברים כעת על החוק, הבנתי שזה בבג”צ כרגע”, המשיך ליצמן, כשהוא מביט בדרעי, שמצידו העדיף שלא לפרט. “אחר כך”, סימן בידו לליצמן, והבהיר כי כדאי להמעיט בדברים מול עיתונאים ומיקרופונים, ואת כל השאר עדיף לומר בחדר הסגור.

אבל ממושמעים יש בש”ס, קצת פחות ב’יהדות התורה’. “אני חוזר. ראש הממשלה חייב לדאוג להפסקת העבודות, יחד עם שר התחבורה ישראל כץ ושר הרווחה חיים כץ. ויפה שעה אחת קודם”.

5.

גפני, שבחר לשבת משמאלו של דרעי לא ויתר אף הוא על נאום.

“לפני כמה זמן עבדו בשבת, מאז זה צומצם, אבל לא נפתרה הבעיה. ומה שקרה בתקופה האחרונה הוא ששבת הפכה להיות היום בו רכבת ישראל משדרגת את המסילות, אין יום אחר, התשתיות בנתיבי אילון, בכל מקום שזז משהו זה נעשה בשבת, כאשר ברור לחלוטין שחלק גדול אפשר לעשות ביום חול”.

“פעם עשו את זה ביום חמישי בלילה”, התערב ליצמן.

גפני המשיך: “אותו דבר עם חברות פיראטיות, שהן חברות שכנראה פועלות שלא על פי החוק ולא מטפלים בהם בכלל, ונותנים להם להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. כל הדברים האלו הולכים ומצטברים. ומה שאומרים שככה היה כל השנים, לא היה ככה כל השנים! וכמו שאמר הרב ליצמן וגם שאר הדוברים, במציאות הזו ראש הממשלה צריך להיכנס לעניין.

“אנחנו לא מדברים על חוק השבת. אם בג”צ יפסוק שהמרכולים בתל-אביב יהיו פתוחים בשבת וההחלטה של חוק העזר העירוני מתבטלת, אנחנו באותו יום מגישים את החוק. ואם החוק הזה לא יעבור, הרי זו הפרה של הסטטוס קוו. אנחנו צריכים לשבת עם ראש הממשלה, הוא יצטרך לקרוא לשרים הרלוונטיים ולשבת איתם ביחד. צריך להחזיר את המצב לקדמותו”.

אם קראתם טוב בין השורות, אף לא אחד מהשלושה איים בפרישה מהקואליציה, מה שמפרשי הסאב-טקסט במשרד ראש הממשלה יודעים אף הם לקרוא היטב ולפענח עבורו.

“שום איום רציני”, הם אמרו לו, מן הסתם, מיד לאחר הישיבה ‘המאוחדת’.

6.

אבל הקטע המשעשע רק החל.

אם סברתם לרגע כי ח”כ מנחם לייזר מוזס טרח להיכנס פנימה רק כדי להקשיב ולשתוק, ובכן, טעיתם.

“ומתי הם מפתחים את התשתיות?” – נישא קולו ברמה, במפתיע, ומבלי שביקש את רשות הדיבור. “מתי בונים רכבות בחו”ל? שבעה ימים. ורק כאן רוצים חיים קלים, לעבוד בשבת. אנחנו לקראת שבת לכו ונלכה יחד, בעזרת ה’ נביא את התוצאות ותראו את זה בקרוב. רק להיזכר שפעמיים נפלו ממשלות בישראל רק בגלל שבת. המשחן ומטוסי האף-15, אם אתם זוכרים. כך שהשבת יותר חזקה מכ-ו-ל-ם”, חירב מוזס את החגיגה, כשהוא משרבב איום לעברו של ראש הממשלה.

אבל אל חשש. ‘זה רק מוזס, הוא לא קובע’, מן הסתם יעצו היועצים שעקבו בעניין אחר הנעשה בחדר הסיעה החרדי.

7.

“ש”ס, מחזירים עטרה ליושנה”, היו שלטי התפאורה בישיבה. כך שאם חשבו האשכנזים מיהדות התורה לכנס את הישיבה בחדרם, הובהר להם שבמצב בו להם יש 6 מנדטים בלבד ולש”ס 7 – ידה של האחרונה על העליונה. ואבא, שתמונתו על הקיר הציצה מבין שלטי ש”ס, הביט כל הזמן מלמעלה.

אגב, כשהובאו השלטים לראשונה אל חדר הסיעה לראשונה, הכוונה הייתה להצמיד אותם מאחורי היו”ר כאשר נפתחת ישיבת סיעה, כדי שיהוו רקע ותפאורה בעת הצילומים. איכשהו באורח פלא, אחרי שהערתי כאן בחרדים 10 על כך שהתפאורה מסתירה, למעשה, את תמונתו של הגר”ע יוסף זצ”ל, חדלו מכך, והם מוצבים משני צדדיו.

אז אם הייתה המטרה להסתיר את הנעשה מאחורי הקלעים – מזכיר הסיעה צביקה יעקובזון מקליד במחשב – היא לא הושגה, והכל לטובת הצגת תמונתו של מייסד התנועה.

וטוב שכך.

8.

את השכר על השתיקה הייתי מעניקה הפעם לח”כ יעקב אשר, שהקשיב בקשב רב לדוברים בישיבה, אך העדיף שלא לשרבב מילה.

“יש פה עיתונאים שלא ממש אכפת להם מכבוד השבת, הם רק הגיעו כדי לשמוע שאנחנו פורשים מהממשלה”, נשמע ח”כ אורי מקלב תקיף מהרגיל.

וח”כ ישראל אייכלר הציע: “עד שמפסיקים לחלל שבת, לא להצביע יחד עם הממשלה…”

רק אשר שתק. נהג בחכמה.

9.

זיכרוני הוליך אותי שש שנים לאחור.

היה זה לאחר ישיבת סיעה של ‘יהדות התורה’, במהלכה נשמעו קולות זעם נגד ממשלת נתניהו השניה, אבל גם נגד עצם הישיבה בקואליציה. ובעיקר – נגד שר החינוך דאז, גדעון סער, שלא רק שלא ‘הסתדר’ עם סגנו מאיר פרוש, אלא שמשרדו הצליח שוב ושוב להקפיץ את מוסדות החינוך החרדיים.

ביציאה מחדר הסיעה תפסתי את הסגן פרוש לשיחה. איך אתה מרגיש? – שאלתי אותו. “מרגיש זיפט, כמו שמרגיש בהרבה נושאים שהיום כיהודים חרדים בכנסת פה אנחנו מרגישים לא נוח. וזה חורה לנו יותר, כיוון שזה קורה דווקא מהליכוד”.

ואולי עכשיו אתם שמחים על זה שאתם לא שרים ולא נושאים בשום אחריות? – המשכתי להקשות.

“אנחנו לא שמחים ולא כואבים ולא עצובים, מכיוון שאנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להיות שרים, בשום מצב, וזה מובן מאליו. אבל אני אומר שוב: בעבר היו משתמשים במונחים הללו שבליכוד קרובים יותר לדת. אני לא יודע אם היום הרבנים היו מסכימים לאמירה כזו שהליכוד קרוב יותר לדת. אני חושב שכיום חלקים בליכוד יכולים להתחרות עם קדימה או עם מפלגת העבודה ואולי אפילו עם מרץ”.

• יכול להיות שיש כוחות בתוך הליכוד שמוליכים את זה לכיוון הזה? יכול להיות שנתניהו אולי לא היה נוקט מעצמו בשיטות בהן הוא נוקט?

“בהחלט. אמרתי קודם שיש כוחות בליכוד שהם מצרים את צעדנו ופוגעים בנו. אין לנו טביעות אצבעות שביבי עושה את זה”.

• וטביעות האצבעות הללו, למי הם מוליכים? לאיזה כיוונים?

“זה לא יהיה פגיעה אם אומר שגדעון סער, אנחנו רואים שבכל מקום שבו יכול לפגוע בציבור החרדי הוא עושה את זה. ולאו דווקא בנושא החינוך, אלא בכל נושא. זה לא סוד”.

אז הרבה מים קואליציוניים עברו במסדרונות הכנסת מאז, סער כבר לא בכנסת, והוא עסוק בכיתות רגליים בחוגי בית פנים-מרכז-ליכוד, כל הדרך אל הפריימריז הבאים,.החרדים שוב נמצאים בקואליציית נתניהו, ולא ממש עושים קולות של יציאה החוצה.

למה נזכרתי בזה?

אז זהו. שאת הראיון ההוא סגרתי במשפט הבא: “ותודו, שלא בכל יום אתם קוראים ראיון במהלכו תוקף סגן שר את השר שמעליו. האם יהדות התורה בדרך החוצה, אל חיקה הלא-חמים של האופוזיציה?”

כי גם אז, בישיבות סיעה, השמיעו החרדים קולות של או-טו-טו נפרק את הקואליציה, אבל בסופו של יום לא הם היו אלו שפירקו.

תרשו לי לנחש, שזה גם מה שיקרה הפעם.

10.

 אפרופו עיתונאים ש”לא אכפת להם מהשבת” – הנה תזכורת.

רק כדי שלא להביך את הנוכחים, וכדי שלא לפגוע בחגיגיות המעמד, לא הטחתי את הדברים בפרצופם של הנוכחים. אבל זכרו של אותו יום בו עמד ‘מתחם התחנה’ בירושלים במרכזה של הצבעה גורלית צף ועלה.

באורח שאינו ברור עד עצם היום הזה, לא הצליח מיכאל מלכיאלי, אז חבר מועצה בירושלים שבהמשך שודרג לדרגת ח”כ – להגיע אל אותה ישיבה בה התקיימה ההצבעה, שבעטיה מחללים שבת במתחם.

לא נתניהו הוא שהתבקש להגיע אל אותה הצבעה, אפילו לא ראש העיר ניר ברקת: אצבעו של נציג ש”ס היא שיכולה הייתה להטות את הכף.

אילו שמעתי מאז דברים קשים כדורבנות נגד האיש שלא הגיע להצבעה, מצד קודקודי ש”ס; אילו שמעתי התנצלות מפי האיש שלא הצליח להגיע (הצטננתי, הילד לא חש בטוב, נפלתי במורד הכביש, הרכב נתקע במוסך) – ניחא. אבל לא.

אז אני לא בטוחה שלכל העיתונאים שנכחו בחדר ישיבות סיעת ש”ס אכפת מהשבת. אני רק רוצה להיות בטוחה, בכל ליבי, שלכל הנציגות החרדית שנכחה בחדר, אכפת מהשבת.

אם אכן כך הוא הדבר, דייני.