האם אישה יכולה לתת שיעורים חזותיים באינטרנט שמיועדים לנשים?
התמכרתי לאתרים לא ראויים ורוצה לצאת מזה, מה עלי לעשות?
האם מותר לכתוב טוקבקים בזהויות שונות כדי לעורר דעת קהל חיובית?
האם יש ערך לימודי בקריאת ספרים כמו ‘מלכים ג”, ו’שבע אימהות’?
האם כדאי לעשות תואר במחשבת ישראל באוניברסיטה?
האם הופעת בארים ופאבים דתיים היא דבר טוב?
האם מותר לשחק סנוקר? ופוקר? האם מותר לבקר במוזיאון השעווה?
האם בזמן שיש מלחמה ויש הרוגים, שייך שאשתי ואני נלך לטייל?
האם להסתכל על סרטים צנועים והגונים על השואה זה ביטול תורה?
האם לנסוע לפולין מתוך הזדהות עם השואה? אמנם שמעתי שאסור אבל צריך יחס אנושי?!
האם מותר לכמה זוגות לבלות, לטייל ולאכול יחד?
האם מותר בטלוויזיה דתית שאישה תתן שיעור או תהיה מרואיינת?
רשימת השאלות, החלקית מאוד הזו, הופנתה ביחד עם עוד עשרות אלפי תהיות ובקשות שונות אל אחד מפוסקי התקופה.
במה מתבטא מעמדו כאחד מ’פוסקי התקופה’? בקריטריונים הקבועים והמוכרים. הוא הוסמך על ידי גדולי הדור הקודם, שימש ברבנות ובראשות ישיבה עשרות שנים, העמיד דור שלם של פוסקים ומו”צים, ומשיב בכל יום לעשרות או מאות שאלות.
רק שלאיש הזה, לא קוראים הגאון, פוסק הדור, עמוד ההוראה, או אפילו מורנו ורבנו מחשובי הפוסקים. קוראים לו רק הרב שלמה אבינר, רב היישוב ‘בית אל’ וראש ישיבת ‘עטרת כהנים’, מגדולי הפוסקים של הציבור הדתי לאומי.
המאמר הזה למי שתהה, לא בא לעסוק בדמותו של הרב אבינר וגם לא בתשובות שהשיב לשואליו [רמז: מחמיר מאד, לטעמי יותר מרב חרדי-ליטאי], אלא בגופן של השאלות.
•
בשנים האחרונות צומח ברחוב החרדי זרם לא קטן של חרדים מזן חדש. הם מכונים בשמות שונים מ’החרדים החדשים’, ועד ‘החרדים המודרניים’, וגם זוכים ללא מעט גידופים והתנכלויות, אך לכולם ברור: הם כאן, והם משפיעים גם על המיינסטרים החרדי.
כך למשל, יודעים כולם כי למרות הוראות הרבנים עשרות אחוזים מן הציבור החרדי מחזיק אינטרנט בביתו [שאינו מסונן בהכרח], טלפון שאינו ‘כשר’, וצופה בסרטים וסדרות טלויזיה ברמות שונות – מ’שטיסל’ ו’אושפיזין’ למחמירים, ועד לתכנים כלליים יותר למתירניים.
תכניות חדשות וקטעי בידור כבר מזמן מופיעים בכל קבוצות ווטסאפ, ואין באמת הרבה חרדים, החשופים לאינטרנט, שלא יודעים מה זו ‘ארץ נהדרת’ או מי זה ‘ליאור שליין’.
המציאות החדשה הזו עשויה להוליד לא מעט שאלות הלכתיות, מוסריות וחברתיות שהמנהיגות, ההלכתית והחינוכית תידרש להתייחס אליהם.
השאלות שצוטטו בפתיחה הם רק חלק מהתהיות שחרדים מן הסוג הזה מתמודדים איתם, אך גם שאלות של סוגי סרטים לילדים ולמבוגרים, נסיעות לחו”ל, קשרים אינטרנטיים מסוגים שונים, לימודי אקדמיה בתכנים שונים, צריכת תרבות שאינה ‘קדושה’ – עשויים בהחלט להיות רלוונטיים עבורם.
מישהו בר סמכא צריך להתעסק בזה מתוך הנחה כי זהו השדה החרדי החדש, והוא בהחלט שונה מזה של שנת תשמ”ו.
התפיסה כי מציאות חברתית אליה לא מתייחסים – לא קיימת, וכך למשל לא עוסקים בשאלות של גזענות, נושרים, ופנאי – כבר לא מאד מעשית בעידן הגלובלי של המאה ה-21.
•
כך למשל אינטרנט.
זה לא טוב? יהיו לא מעט שיסכימו עם זה, אך לא ניתן להתעלם מ-41 האחוזים מכלל הציבור החרדי שעל פי המכון הישראלי לדמוקרטיה מחזיקים אינטרנט. זהו נתון אמפירי, שעל פי מומחים רק לוקה בהערכת חסר.
כעת נותר רק לשאול: מה עושים עם אותם ארבעים ומשהו אחוזים? האם יש לתת להם הדרכה הלכתית-חינוכית, לייצר שיח על התופעה ברמה התורנית, או להתעלם מן המספרים האלו בבחינת ‘הלעיטהו לרשע וימות’, או אולי בכלל לקוות לעולם אוטופי בו כולם יחזרו בתשובה ויזרקו את ה’אייפון המשוקץ’ וינתקו את ‘האינטרנט הטמא’?
סרטים וסדרות טלוויזיה, יודו גם כאלו שצופים בהם, אינם בהכרח ממלאים את מניעי הצרכים הרוחניים להם זקוק היהודי, אך האם נכון יהיה להתעלם מהעובדה שלמעלה מ-50 אחוזים [אינטואיטיבית, המספרים רק גבוהים יותר] צורכים אותם ברמות שונות? איך יש להתייחס לזה, האם רק לומר שמדובר בהתנהגות אסורה וחמורה, או לחשוב על פתרונות ואפיקים דתיים בנושא, כאשר אחת האופציות היא להודות כי אין פיתרון משביע רצון למשל?
אין לי תשובות טובות מן הסתם לשאלות הקשות הללו, אך גם האמירה הזו, היא סוג של התעלמות.
הנה, אין לך פיתרון כולל ואפקטיבי, ועל כן אין טוב מלקיים את הכלל, הנח להם לישראל שאם אין נביאים הן, בני נביאים הן.