1.
אני לא יודע מי כותב למירי רגב את הנאומים, אם בכלל מישהו כותב לה, אבל היא אמרה השבוע משפט נהדר.
בתקשורת דיברו הרבה בימים האחרונים על טקס חלוקת פרסי אקו”ם ועל שרת התרבות שנטשה את הטקס כדי לא להיות נוכחת בעת ביצוע השיר של מחמוד דרוויש. אבל לפני שהיא עזבה, היא נשאה נאום מצוין.
לצערה, הנאום הפעם דווקא עבר בשקט, בלי הפרעות וצעקות, ולכן הוא קיבל פחות כותרות מנאומים אחרים. אבל שימו לב לשורה אחת שהופיעה בו: “אם היה פלייליסט, שמחשב את שלל ההאזנות בכל רגע נתון, הוא היה השיקוף הכי מדויק לאופייה וזהותה של החברה”. כל כך נכון. כפיים!
בהמשך הנאום, עברה שרת התרבות לדבר על התפתחות הטכנולוגיה. על כך שהיום מוזיקה טובה כבר לא באמת חייבת לקבל הכרה מהעורכים של גלגלצ אלא מגיעה ישירות לקהל. ואז, היא אמרה גם שככל שיצירה תרבותית מתעלמת מטעמו של הציבור ומנותקת ממנו – כך היא נאלצת להישען יותר על מימון ציבורי, מכיוון שאין לה באמת ביקוש.
אבל בואו נתעכב עוד רגע על האבחנה הכה מדויקת שהוזכרה בפתיחה: לו הייתה דרך לדעת לאילו שירים מקשיבים כל אחד ואחת, בכל גיל, בכל מקום – לא היה שיקוף מדויק מזה של מצב האומה. אמור לי איזו מוזיקה מרגשת/משמחת/מעציבה אותך ואומר לך מי אתה.
פני הדור כפני המוזיקה שהוא מוריד לנייד.
2.
אולי בגלל זה אני כל כך מתרגש מהאלבום החדש של אהרן רזאל שראה אור השבוע. אנחנו כל הזמן נעים בין תרבות אליטיסטית, מנותקת ולרוב גם הזויה (עיין ערך המופע בפסטיבל ישראל שרגב היתה צריכה להילחם כדי שלא יתוקצב מכיסנו) ובין תרבות שטחית, המונית ורדודה עם מיליוני צפיות ביוטיוב.
האם יש סיכוי לתרבות פופולרית אבל טובה? הו, אז כאן מגיע הדיסק החדש של רזאל. הלוואי שיצליח כמה שיותר, הלוואי – כמו שאמרה רגב – שהוא יהיה הפסקול שמשקף את זהותנו.
שמו הרשמי של האלבום הוא “עד אמצא מקום”, אבל האמת שאפשר לקרוא לו “קבעתי את מושבי 2”, כי הוא בעצם המשך ישיר לאלבום המכונן שיצא לפני כארבע שנים.
הבחור עם השרוואל מנחלאות שפעם שר לנו “הגיע זמן הגאולה, זה בעיניים של כל ילד וילדה. אז בואו נצא לרחוב נשב בחוץ, נשיר קצת, יהיה טוב” – פתאום אמר: חברים, חכו רגע עם הרחוב, עם הבחוץ. אני קבעתי את מושבי בפנים. בואו נכנס פנימה, נשיר קצת, יהיה אפילו עוד יותר טוב. ובאלבום החדש הוא ממשיך לשתף אותנו במסע האישי שלו.
בתמונה שעל עטיפת האלבום הראשון שלו, “מים רבים”, נראה אהרן רזאל בן העשרים ומשהו בוקע מתוך מעיין ובידיו גיטרה. האלבום ההוא היה חידוש של ממש. בשני העשורים שחלפו מאז קרו כל כך הרבה דברים טובים ורעים בתחום המוזיקה, אבל בלי עין הרע, המעיין של רזאל ממשיך לנבוע ולנבוע.
ובכל אלבום התחושה היא שהוא שואב את המים ממקומות עמוקים יותר.
3.
קפיצה בזמן למעיין נובע אחר: בשנת 1897, כחמש שנים אחרי שעזב את ישיבת וולוז’ין, כתב חיים נחמן ביאליק את שירו המפורסם “אם יש את נפשך לדעת את המעיין”, שבו הוא מנסה להבין את סוד כוחו של עם ישראל אל מול כל הצרות והתלאות.
בהשראת השיר ההוא, כתב רזאל את השיר הבולט באלבום החדש:
“אם יש את נפשך לדעת את המעיין / את המעיין ממנו שאבו אחיך את אמונתם / אם יש את נפשך לדעת סוד אהבתם, סוד נצחיותם / אם יש את נפשך לדעת את המעיין / ממנו שאבו, ולא התייאשו, אף שארכה להם, ארכה להם שעתם / אל בית המדרש סור, אל בית המדרש הישן.
בשעות מצוקה, קושי ואובדן, בימי רעה איתם הייתה בצרתם / ניסו להעבירם מעל אמונתם, תמיד ידעו, צודקת היא דרכם / אם יש את נפשך לדעת סוד אהבתם, נצחיותם / אל בית המדרש סור, אל בית המדרש הישן.
אל בין הספסלים, אל מול ארון ספרים / הקשב אל הניגון העולה מתלמודם / אל בין המבקשים, קרבת האלוקים, איננה בשמיים היא ולא מעבר ים / אם יש את נפשך לדעת מהי הבאר שנתנה להם מימם / יעידו טועמיה כי מימיה מתוקים מכל ימות עולם.
ריוותה את צימאונם, בעוני ניחמתם / בחושך היא אורם, בכאב רפואתם / הייתה היא מבצרם, ממלכתם. מפוזרים – שמרה על אחדותם / היו דלים, היו רשים – שמוה כתר לראשם / אל בית המדרש סור, אל בית המדרש הישן”.
והשיר מסתיים כך: “ובאותם ימים קשים מסרו נפשם, אל מאכלת הם בראש מורם / ‘שמע ישראל’ אמרו וב’אחד’ יצאה נשמתם / כל עוד ידעו: אי שם בבית המדרש הישן, דולק הנר, עולה אותו ניגון המלווה את לימודם”.
עד כאן המילים. עכשיו תוסיפו לזה את המנגינה ואת הפסנתר ואת הצ’לו ואת הטישו.
4.
כמה אנשים שאלו אותי השבוע איך זה שלא כתבתי על השיר החדש של חנן בן ארי. הם אמרו לי שעם כל הכבוד לחוברת החדשה של ר’ מיילך בידרמן על פרשת נשא, הם היו בטוחים שאקדיש את הטור לקליפ המושקע והמדובר, לשיר שמייחל לעידן שבו לא יתייגונו, כי כולנו הרי אור אין סוף, אז ש”יישרפו המגזרים” ו”אני לא נציג של אלוקים”.
סליחה, אבל אני מעדיף לכתוב על הלהיט הבא של בן ארי. אני לא יודע למה בדיוק התכוון המשורר, אני כן יודע מה שמעתי ממעריצים נלהבים: יופי, סוף סוף מישהו אומר את מה שכולנו מרגישים – אין הבדל בין דתיים לחילונים.
ובכן, יש הבדל.
תהום מפרידה בין לשמור מצוות ובין חלילה לא. ואני מקווה שבן ארי ימשיך לכתוב ולשיר בכישרון הנדיר שלו בדיוק על זה: על הקושי לדבוק בקודש, על רוח נפש ונשמה בין רצון ועשייה, על הילדים הללו שהם כד קטן חתום בחותמו של כהן גדול אבל משם זה רק תפילות, על א‑ל מסתתר נעלם, על לצלול לעומק הים.
וכן, גם על הכמיהה לשוב לשם (תראו לי עוד מישהו שיכול לצעוק שישראל צריכה לכבוש את עזה ולבנות את גוש קטיף מחדש – וכולם ידמעו מהתרגשות).
ושיהיה ברור: בעומק, כל השירים האלה שמהם ציטטתי הם הכי לא “מגזריים” שיש. הם נוגעים לחייו של כל אדם, של כל נשמה, כי הרי באמת כל יהודי הוא אור אין סוף, וכמובן שגם נציג של אלוקים. אפילו “החיים שלנו תותים”, שנהוג לתייג כשטחי או שטותי, מעביר בעיניי מסר עמוק של הכרת הטוב ושל עין טובה.
וחוץ מזה, אם הקב”ה שתל בדור המבולבל הזה יוצר כזה מוכשר, שמוצא את המנגינות ויודע את ניגון הנשמות, זה קצת חבל אם עכשיו הוא יתחיל לשיר על שלום עולמי ושריפת מגזרים, לא? אה, וזה גם יהיה קצת מביך. כמו, נגיד, לראות פתאום את שולי רנד מתחיל להופיע עם זקן צרפתי ועגיל בגבה כי די כבר, נמאס לו שמתייגים אותו.
5.
ובחזרה לאהרן רזאל וליצירה שלו. אין כאן מספיק מקום לכתוב על להיט הילדים של הדיסק החדש (“הבל פיהם”), על שיר ההלל לאנשים הפשוטים (“הולך תמים”) ועל הדואטים היפים (עם הילדים שלו, אור-חיים ובארי, עם אחיו יונתן, עם מרדכי בן דוד, עם ישי ריבו ועם החזן אברימי קירשנבוים).
אבל האמת? הטקסט הכי מרגש, לדעתי, נמצא בכלל ברשימת הקרדיטים שעל העטיפה.
אחרי התודות לאשתו ולמפיקים, מוסיף רזאל וכותב כך: “השם יתברך, תודה על הזכות לשיר לעם ישראל. עם שכולו מתיקות, כולו קודש. נדודים ותלאות – והתמסרות אליך כרעיה אל דודה. ואותה רעיה, גולה וסורה, אך ברה היא כחמה ודמתה לתמר. עוצרים אותי בקרן הרחוב לעתים ואומרים שהמוזיקה מחזקת ונוגעת. תודה על השליחות הזאת. על המקום הזה. על האמון שאתה נותן בי.
“אולי זה המקום להודות לניגונים עצמם. לצלילים ולמילים שהתחברו לשירים. תודה שהשירה והניגון צריכים לחפש את מקומם בתוך חיי. לצד היותי אבא במשפחה הגדלה ב”ה, שזה אומר הכנת כריכים ושקיות עם פרי או ביסקוויטים בבקרים, סיפורים וגיטרה לפני השינה. ובאמצע – לימוד התורה בבקרים בשערי חסד, קניית ירקות בעץ חיים…
“תודה על ההתבודדות בחורשות המסתתרות בין שכונות ירושלים, שם סיפרת לי על דברים שלא ידעתי להתפלל עליהם, ושם סימנת לי על המצח סימן כדי שאזכור שאני קצת כמו אותו משוגע מהמשל. שהרי כל החיסרון שאנחנו חשים הוא כאין וכאפס לעומת הטובות שאתה משפיע עלינו”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’