בערב פסח האחרון, הוזמנתי על ידי אחד הארגונים העוסק ברווחתם של האסירים בבתי הכלא בישראל, לומר כמה מילות עידוד וחיזוק, לאנשים האומללים בכתום.
האמת שנלחצתי. סיפורים לבית הכנסת בין מנחה וערבית יש לי בשפע. אפילו ‘חבורות’ בהלכות שבת וברכות, למעמדים מכובדים יותר, יש לי, גנוזים אי שם בין אונה שמאל לזו הימנית. אבל שיחת חיזוק לאסירים? מה, מה אפשר לומר לבן אדם ששללו ממנו את הדבר היקר לו מכל, את חירותו. כלום.
קח לבן אדם כסף, תכה אותו, תייסר אותו, אבל אל תיגע לו ברוח, בחירות ובדרור, זהו העונש הקשה ביותר, כמעט קשה מנשוא.
ואז, רגע אחד לפני הכניסה לתוככי הכלא, רגע אחד לפני שמיעת קולות המפתחות הכבדים, נזכרתי בסיפור המיוחד של איש החינוך הרב חנוך דרורי שליט”א, והבנתי שיש לי אוצר ביד, אוצר שאותו העברתי למאות אסירים שחייהם אינם כוללים חירות.
•
בברדיטשוב, ניתן לפגוש, כמעט תמיד, קבוצת יהודים מארץ ישראל. קשישי אוקראינה מספקים להם, על פי רוב, סיפורים נפלאים על העבר היהודי בעיר, שכוחם גדול להחיות נפשות.
באחד ממסעותיהם של קבוצת יהודים לקברי צדיקים במקום, סיפר להם זקן אוקראיני על המלמד שלו במאה הקודמת, שהנחיל להם פרק בחירותו של אדם.
ר’ אליעזר קוראים לו.
באחת הפעמים שבהן מסר ר’ אליעזר שיעור תורה לילדים הרכים במחתרת, הוא נתפס, ונידון לשמונה עשר חודשים בצינוק. גודלו של התא היה לא יותר מחצי מטר על חצי מטר, תנסו לדמיין, ופעם ביום היו מורשים האסירים לצאת לרבע שעה לחצר הכלא, שם ראו אור עולם ונשמו אוויר טהור.
היה ברור לכולם, על פי נחלת העבר, כי כל מי שנכנס לצינוק בתנאים האלו, יוצא משם לאחר ריצוי עונשו, כשהוא לא שפוי לחלוטין, ובמצב נפשי מרוסק.
לפיכך, כשיצא ר’ אליעזר לחירות, ובינתו לא השתבשה, רעשה הקהילה.
הוא ברך ברכת הגומל בבית הכנסת בשמחה ובהתלהבות, ומיד כינס שוב את הילדים הרכים לשיעור תורה, באותו המקום שבו פסקו מלימודם לפני כשנה וחצי.
לפני שהתחיל בשיעור, הוא חשף את הסוד הגדול, שבגינו נותר שפוי כשהיה.
“כשנכנסתי לצינוק הצר”, אמר, “הרגשתי שחירותי נשללת ממני, וגם רוחי. מבעל בחירה שהכל בשליטתו, הפכתי למספר, לכלי ריק נטול זכות בחירה. באותו הרגע החלטתי, שלא אתן להם לקחת לי את החירות הנפשית, את כח הבחירה.
“תיחמתי בצינוק הצר עשרה סנטימטרים, והחלטתי שבמשבצת הזאת לא אדרוך בכל שמונה עשר החודשים. השארתי לעצמי את כח הבחירה והשליטה, במשהו הקטן הזה.
“כך עשיתי גם בזמן שהוקדש ליציאה לחצר. לאחר 14 דקות, נכנסתי מיוזמתי לצינוק. השליטה שלי באותה דקה, ובאותם עשרה סנטימטרים, היא שהצילה את חיי והצילה את שפיותי.
“במשך השנה וחצי שחלפו, נותרתי אותו אליעזר בעל כח השליטה וזכות הבחירה. הם כלאו את גופי, אבל בשום אופן לא הצליחו לגעת בנשמתי וברוחי”.
•
בבית הכלא, הסברתי לאסירים כי שום גורם כלשהו לא יכול לקחת מהם את חירותם הפנימית ואת זכות ההחלטה והשליטה. הן אמת, התחומים שבהם הם יכולים לשלוט קטנו קצת. אבל כח החירות שבשליטה, לא נלקח מהם לעולם.
הצעתי להם לקחת מטלה רוחנית אחת, שעליה לא יוותרו לעולם, ובכך יהיו הם עבדי עצמם ולא עבדים לעבדים.
•
ומה זה נוגע אליכם, קוראי היקרים, בני החורין האמיתיים.
ובכן, אולי לא ידעתם, אבל גם כאן, בחוצות ובשווקים, ישנם אנשים הכלואים. והצינוק שלהם, קטן הרבה יותר מחצי מטר על חצי מטר.
הוא בגודל כמה אינצ’ים בלבד, עם מסך מגע ותאורת לדים.
הם משועבדים לו. לחלוטין. הם נטולי כח בחירה ויכולת שליטה. אין להם את האפשרות הבסיסית להחליט “עכשיו לא”.
הם מכורים.
עצתי, עצתו של ר’ אליעזר, אליהם, לתחום להם בשעות הכליאה, מתוך עשרים וארבע השעות של היממה, דקה אחת, ואולי שתיים, שבהם הם ישלטו על כל האפליקציות. ויחליטו בהחלטה גמורה וקדושה “עכשיו לא”.
אני בטוח שהשפיות, שתחזור אט אט יחד עם כח הבחירה, תשיב להם את הכח והיכולת להבין את מצבם, ולעשות הכל, ממש הכל, בשביל לצאת לחירות.
כדאי הוא ר’ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]