1.
מסתורין של ממש אופף בשבועות האחרונים את התקשורת החרדית.
זוכרים את הבחירות להסתדרות? זוכרים את ‘בין השורות’ אחרי שבעיתון משפחה לא מצאתי זכר לכישלון ש”ס בבחירות הללו? זוכרים גם איך שבוע לאחר מכן, כעשרה ימים אחרי יום הבחירות נתקלתי באזכור, לא גדול ב’המזנון’ של שמעון ברייטקופף, שהודה: “ההרפתקה הש”סית שיצאה לראשונה בתולדותיה להתערבות אקטיבית במערכת הבחירות הזו, הסתיימה בהפסד”.
שבוע חלף, ובפינת ‘העיתון שלא שמע על…’ זכה בשבוע שעבר ‘יום ליום’, שלא הזכיר אפילו ברמז את חקירת יו”ר ש”ס אריה דרעי. חפרתי בעיתון, בכל מדוריו, אבל לא היה זכר.
איפה פה המסתורין?
אז זהו. שהשבוע פתחו קוראי ‘יום ליום’ את העיתון, ומן הסתם נדהמממווו לגלות בטור העורך כי ביום שני התנהלה כבר חקירה שנייה של דרעי. אז מתי הייתה הראשונה? – מן הסתם תהו…
אז טוב מאוחר מאף פעם לא, ובכל זאת, תודו, מוזר ביותר.
2.
תחת הכותרת “שיעור באמונה מגיבור החיל” כתב יצחק קקון:
“ישיבת סיעת ש”ס השבוע לא דמתה לישיבה הקודמת (כאן המקום לספר שבשבוע קודם לא נערכה ישיבת סיעה,שכן יו”ר המפלגה שהה בחדר החקירות למעלה מ-10 שעות, כך שבצהרי יום שני היה עסוק, למרבה הצער; כך שלא ברור לאיזו ישיבת סיעה משווה הכתב את הישיבה האחרונה – ש.ר.)”.
“היא הייתה מרגשת, מחזקת ומלאה באמונה שלימה. מי שהשתתף בה חש כי יש כאן אדם גיבור, שרק מי שחדור שליחות באמת, כל כולו למען הציבור, בבחינת מוסר נפשו, כמצוות רבותיו…יכול לקבל כאלה כוחות..”
“פחות משעה לאחר שחזר מחקירתו השנייה, אחרי שעות קשות של חקירה מתישה שחלילה שלא נעמוד במצב הזה, ולמרות זאת, הוא נעמד בפתח ישיבת הסיעה בכנסת, כמפקד עם אחריות. מבחינתו החיים ממשיכים ביתר-שאת ועוז. עם ישראל זקוק להמשך המהפכה של ש”ס”.
אשרינו שזכינו.
3.
בשבוע שעבר הערנו כאן ש’המזנון’ של שמעון ברייטקוף נסחף, והשבחים שחלק ליו”ר ש”ס הזכירו למדור “הספדים ב’פראבדה’ הרוסי”.
ציטטנו מקבץ חלקי של התשבחות:
“שולט בתנועת ש”ס שליטה ללא מצרים…מנווט את שני משרדיו ביד רמה…מגה-כינוס באצטדיון טדי…’שבעה’ על אמו במהלכה הגיעה כל צמרת המדינה לנחם אותו…אין ש”ס בלי דרעי…אין לו אף מחליף פוטנציאלי באופק…הפוליטיקה החרדית לא משופעת בלוחמים מנוסים ומוערכים כמו אריה דרעי”
“אם נאבד את אחד הכוחות הכי משמעותיים בפוליטיקה החרדית לטובת הלא-נודע זה יהיה מורגש אצל כל אחד מאיתנו. חלקנו עשויים להרגיש פגיעה בכיס בטווח המיידי, חלקנו יסבלו בעקיפין כתוצאה מפגיעה במערכות החינוך החרדיות וכולנו נסבול מהעובדה שהלוחמים נגד ההתרחבות והגדילה של כולנו – יצליחו במזימתם. היעלמות של דרעי מהזירה הציבורית בשלב הזה היא פגיעה אנושה במאבק החרדי על צמיחתו וגדילתו”.
“כל מי שמסתובב במסדרונות הכנסת מכיר את ההערכה שרוחשים קברניטי המדינה לניסיון והמנהיגות של דרעי, לעובדה שהוא נחשב לקול מתון ושפוי בקבינט יש השלכות ישירות על רווחת הציבור החרדי שקיבל בשנתיים האחרונות מה שלא קיבל המון שנים…לא רק עתידו הפוליטי של דרעי מונח על כף המאזניים אלא עתיד כולנו”.
באופן מיוחד אהבנו את המשפט הבא: “חלקנו עשויים להרגיש פגיעה בכיס בטווח המיידי”…
“מפחיד, לא?” – תהינו. “האם תזרח השמש למחרת הגשת כתב אישום, אם חלילה יוגש? יהיה מזון בחדרי האוכל של הישיבות הקדושות? אסון בפתח. איזה נס שיש את משפחה שיתריע בשער”.
השבוע, בטורו, התייחס ברייטקוף לביקורת, טען שהגיעו אליו “מבול תגובות על הטור.. שטפון התגובות על הבקשה להפגין סולידריות עם המנהיג הפוליטי שנקלע למצוקה…”, והוסיף, שזה מזכיר לו “את השיחה הראשונה שקיים איתי דוד (וולווה) רוטנברג, העורך שהכניס אותי למקצוע, ביומי הראשון כעיתונאי”.
וכך אמר לו, רוטנברג (גילוי נאות: בעלי) אז: “אם תכתוב בעד מישהו, אולי הוא יאהב אותך ואולי לא. אבל בטוח שאלפים ישנאו אותך. אם תכתוב נגד מישהו, אחד אולי ישנא אותך, אבל אלפים יאהבו אותך”.
ניסיתי לקבל את תגובתו של דוד לדברים. הוא סירב להגיב.
4.
את פינת הצל”ש השבועית אקדיש השבוע לבקהילה.
על מה ולמה?
ובכן, השבוע ציינה הוצאת ספרים תאריך עגול להיווסדה. ב’בקהילה’ היו מספיק הוגנים כדי, מצד אחד, להתייחס לאירוע, אך מצד שני – להיות שקופים עם הקורא ולסמן את כפולת העמודים בסימון שיבהיר כי מדובר בעמודים פרסומיים לכל דבר ועניין. מסגרת סגולה, בולטת, שיש בה שינוי בולט מיתר החומר העיתונאי.
לעומתם, משפחה זלזל בקוראיו, לטעמי לפחות, כאשר פרסם ראיון עם מנהל הרשת, כאשר זה מוצג כבר בעמוד השער וכראיון עיתונאי. הנה הטיזר בעמוד השער: “יעקנל’ה מוכר ספרים – כרישי עולם הספר התורני פוגשים את אחרוני מוכרי הספרים בכוכי מאה שערים”.
ובמגזין עצמו – כתבה שמתיימרת להיות מקצועית: “את המסע הזה פתחנו בלב השכונה הכי יהודית בעולם – שכונת ‘מאה שערים’ המיתולוגית. קיבלו אותנו מודעות ענק על קירותיה…בין החנויות החדשות, אלו שהולכות ונפתחות בשנים האחרונות ברחוב שוקק החיים, נמצאות גם החנויות הוותיקות. אלו הולכות ונעלמות אבל כמה עשרות מהן עדיין חיות וקיימות…וגם מוכרי הספרים. החנויות שלהם שנוסדו לפני שנות דור מתקשות לעמוד במציאות החדשה שיוצרות רשתות הספרים הגדולות, אבל אלו, גם אם בקושי, עדיין שורדות”.
ה’מסע’, הכאילו מסע צריך לומר, פוגש את ר’ שלמה כהן (“עוסק במלאכת הפצת ספרים ומכירתם זה קרוב לארבעה עשורים”), לו מוקדש מקום זעום (יחסית) בכתבה הנרחבת, ומיד בקטע השני, פוגש ‘במקרה’ ב”ביבלה”, ש”מטבע הדברים מרבה לדבר על המיזם הפרטי שלו שהפך לאימפריה”. כאן נקטע המסע, אגב, והכתבה כולה מוקדשת לשיחה עם האיש. המון שאלות, המון שטח מהעיתון.
כפולת עמודי פרסום בדפים הפותחים של המגזין היו אמורים להדליק פעמוני אזהרה אצל הקוראים, אבל לא בטוח ששמים לב לכך שבמקום למכור להם כתבה עיתונאית, דחפו כתבה יח”צנית המתחפשת לכתבת מגזין תמימה.
ואני רק שואלת את עצמי, היתכן שגם שאר הכתבות בעיתון הן ‘תחפושת’ כזו או אחרת?
5.
אהבתי את כתבתו של יצחק פלדמן (גילוי נאות: אחיין) בבקהילה. זה לא רק הסגנון הגבוה (סבתא שלו סופרת. אגב, כתבה נרחבת אודותיה תמצאו במגזין ‘בתוך המשפחה’, כך שהכול נשאר במשפחה…) – אלא גם העובדה שלא התעצל וכיתת את רגליו אל “חוג בית סוער ובוטה של המועמד הקולני אראל מרגלית”.
טוב, מאז ומתמיד האמינה דודתו (אני, כן?) שכתבה טובה אפשר להפיק רק אם מכתתים רגלים אל השטח, לשבת לשיחה עם המועמד, ורק בסוף – משלמדתם את הנושא היטב, שרבבו על הכתב את הרשמים.
פלדמן הקדיש מקום קטן (יחסית) לשו”ת עם המועמד ממפלגת העבודה (זה תמיד החלק המשעמם בכתבות, לטעמי לפחות) וגדול (יחסית) לצבע ולרשמים.
“לפעמים הוא עובר לדבר בשפה שלא תזכה לאישורה של הוועדה הרוחנית של ‘בקהילה’, פה ושם הוא גם עולה כמה טונים, מישהו מעיר לו על התוקפנות שגילה כלפי אבי גבאי באותו עימות משודר”. בקיצור, שווה קריאה.
רק חבל שמשפט הסיום (הקולע) קוצץ, בטעות. “ובסוף בסוף, למנצח תישאר רק עוד מטלה אחת קטנטנה. ממש מינורית”, כתב פלדמן, ושלושת המילים הבאות שלו נמחקו, כמה מצער.
אז אם התעצבנתם על כך שלסיפור אין סוף, קבלו אותו ב’בין השורות’, אחרי שיחה עם הכותב. המטלה האחת, ה’קטנטנה’ וה’מינורית’ שתישאר למנצח במפלגת העבודה היא – בטח ניחשתם נכונה: “לנצח את נתניהו”.
כמה פשוט.
6.
ולסיום, קצת אידישקייט.
כמה צודק הרב יעקב ב.פרידמן בדבריו הנוקבים.
“אם קיימת בעיה אמיתית, היא סחף גואה כמעט-רשמי, של חלקים בקהילה החרדית לעולם של בליינות ונהנתנות”, הוא כותב בטורו שבבקהילה. “חברות טיולים כבר אינן נזקקות לקברי צדיקים לעטר בהם את מסעותיהן, אפילו לא למשפטים מתחסדים כמו ‘וקווי ה’ יחליפו כוח’, או ‘כך תתרענן לקרת זמן אלול’.
“אלול והתרעננות כבר אינם רלוונטיים כאשר בחמישה עשר אלף שקל בלבד, יוכל זוג חרדי לשהות שבוע בין נופים אלפיניים ‘עוצרי נשימה'”.
אולי ראוי שיציע למערכת בקהילה לפסול פרסום “לעולם של בליינות ונהנתנות” שכזה.
מצד שני, למה נלין על ‘בקהילה’? אחרי הכול יש לו גדולים וטובים לסמוך עליהם.
רק השבוע עמד שר הבריאות יעקב ליצמן מעל בימת הכנסת והודיע כי אינו תומך בעישון סיגריות, שהרי, בחסידות גור אסור לעשן, לדבריו.
אם חשבתם לרגע שבשל האיסור הזה, עיתון הבית של החסידות ‘המודיע’ אינו מפרסם מודעות על סיגריות, טעיתם ובגדול.
מתברר כי איסורים לחוד, ופרסומים לחוד. בבקהילה, כמו בהמודיע.