הרנינו גויים עמו • החזן יעקב מוצן מגולל את סיפור יצירתו האגדית

“השנים שעברו לא הקהו את הכאב הנורא”, אומר החזן העולמי יעקב מוצן, כשהוא מדבר על אחיו אברהם חיים הי”ד, שנפל במלחמת שלום הגליל.

בשיחה עם חזנים10 הוא מגולל את סיפורו המופלא של הלחן המרגש של יצירתו, על המילים ‘הרנינו גויים עמו’ מתפילת ‘אב הרחמים’, שבמוסף של שבת – שהולחן לזכרו של אחיו האהוב.

•

“יומיים אחרי שנודע לנו הנורא מכל, הייתי בבית הוריי בקומה השנייה ברחוב כרמיה 10, בתל-אביב של פעם. לאחר שאחרון המנחמים עזב את הבית, יצאתי למרפסת השקטה הפונה אל הרחוב, התיישבתי על הרצפה והתכנסתי בגעגועים. הכל היה כל-כך טרי, רק יומיים עברו מאז אותו טלפון אכזרי שבישר לנו שאחי האהוב אברהם נהרג. היה זה בערב יום הרביעי של מלחמת שלום הגליל.

“לפתע, ברגע של גבורה שלא יחזור, עלו מול עיני מילות הפסוק ‘הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ’. היו אלו מילים של תקווה בתוך ים הצער והכאב. הרגשתי שהטקסט מתנגן לי בניגון שבא מעומק הלב, שמתחבר ושוזר מילה אל חברתה. והמילים פשוט קיבלו חיות מיוחדת”, אומר החזן מוצן ומוסיף: “אותה המנגינה ואותם המילים, הם הניגון של חיי, שיזכיר לי תמיד את דמותו המאירה של אחי, שנשאר שם לבדו בחשכת הלבנון”.

•

“את המנגינה נשאתי בלבי במשך שנה שלמה, ורק בתום שנת האבלות החלטתי להקליט אותה באולפן, עם תזמור ייחודי של מונה רוזנבלום.

“אך עדיין המנגינה נשארה רק אצלי, ורק לאחר כשלוש שנים, כאשר עברתי לפני התיבה בשבת בתל-אביב, הגעתי לקטע ‘אב הרחמים’ ואז היא שוב עלתה בי, ומצאתי את עצמי מתחיל לנגן אותה עם המילים, באימפרוביזציה חדשה שהתחברה והשלימה את המלודיה שכבר הייתה לי. באותה תפילה השתתף הגרי”מ לאו”, מספר החזן מוצן.

“באותו שבוע התקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, קונצרט סיום המחזור הראשון של בית הספר לחזנות בתל אביב. היה זה עוד בזמנם של ראש העיר המיתולוגי צ’יץ וחיים וינר. המלווה של הקונצרט היה אלי יפה, ואני הייתי חזן אורח של החלק השני של הקונצרט. לאחר שביצעתי קטע חזנות ראשון, קם לפתע הרב לאו, ואמר לי: ‘החזן מוצן, אפשר בבקשה שתבצע כאן את האימפרוביזציה שביצעת בשבת האחרונה על ‘הרנינו גויים עמו’?’ הסברתי לו מיד שמלבד המנגינה אינני זוכר את האימפרוביזציה שעלתה לי בעת התפילה, ולא אוכל לחזור עליה.

“לאחר ‘משא ומתן’ מתיש, ביקשתי שיביאו לי סידור, תיאמתי את הסולם המתאים לי עם אלי יפה שליווה בפסנתר, וביצעתי מה שיצא לי באותו הרגע.

“לאחר מכן שמעתי שמישהו הקליט את הביצוע באותו קונצרט, השגתי את ההקלטה בכדי לדעת מה עשיתי, ואז כבר ביקשתי מהחזן שמואל ברוך טאובה ז”ל, שיכתוב לי את היצירה בתווים. החזן טאובה היה כותב תווים במהירות ובקלות, כמו שהיה כותב מכתב לחבר. ומהתווים שכתב לי ‘למדתי’ את האלתור שלי, כפי שבוצע בתפילה ובקונצרט.

“לאט לאט התחלתי לשיר את היצירה בשבתות, פה ושם. אבל במשך השנים היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. עד כדי כך, שלא מזמינים אותי לשבת שאין בה את ה’הרנינו'”.

עדיין אתה מתרגש כשאתה מבצע את היצירה, גם לאחר אין ספור ביצועים שלך?

“בהחלט כן, לא רק שאני מתרגש בכל פעם מחדש שאני מבצע את היצירה, אלא גם לאחר 32 שנה, הביצוע עצמו משתנה בכל שבת שאני מבצעו והוא אינו דומה לביצוע קודם שלי. אפילו בשבת עם מקהלה, שבאופן טבעי אתה צריך להיצמד לתווים ולהיות מדויק יותר, בכל זאת בכל פעם זאת אימפרוביזציה מתחדשת.

“אני זוכר שהייתה לי שבת בנצרת, היה זה באותו שבוע שאירע אסון המסוקים ברומניה, והכרתי את אביו של אחד הטייסים. אני זוכר שבאמצע התפילה נזכרתי באסון, ונכנסה בי ‘השראה’, וביצעתי את ‘הרנינו’ באופן שונה לגמרי מה’רגיל’. ואין שבת דומה לחברתה, לא שבת יום העצמאות לשבת שלפני היארצייט של אחי, ולא שבת מברכין אדר למברכין ניסן, בכל פעם יש חידוש, יש אמירה נוספת בביצוע.

“אני תמיד אומר, שאם חזן מסוגל לומר את אותו קטע ובכל פעם זה נשמע אותו דבר, אז ודאי חסר משהו. זו איננה תפילה, זה תקליט, כמו שאתה שם את המחט על התקליט או את הדיסק שאתה מדליק עם כפתור”.

היום כשאתה מבצע את הלחן, אתה עדיין רואה את אחיך מולך, או שזה כבר הפך לשגרה?

“האמת היא שאני רואה אותו בכל עת מולי, גם בלי שאשיר, ולמרות שהשנים חולפות ו’גזירה על המת שישתכח’, בכל זאת השנים לא הקהו את הכאב הנורא, הכאב לא עובר, ובמציאות זה עדיין כואב, ותמיד אני רואה את דמותו לפני”, הוא מסיים ברגש, ומותיר לנו להאזין ליצירה המיוחדת, ולומר… אמן!