לפני מספר ימים, אור לכ’ אייר, ביקרתי את סבא בבית הרפואה.
בעקרון קראו לנו להיפרד, כביכול בפעם האחרונה (למרות שסבא, כמו לוחם אמיתי, המשיך להלחם עוד שבועיים שלמים עד שהשיב בפועל את נשמתו לבורא). כשהגעתי סבא פתח את העיניים, הוא כבר בקושי יכול היה לדבר. הוא קרא לי עם העיניים להתקרב אליו.
כשהתקרבתי הוא אמר לי: “לא טוב שבאת… שלא תדביק את הנינות”.
כל כך אופייני לסבא, גם ברגעים הכי קשים, כשכל נשימה היא מאמץ וכל אדם נורמאלי רוצה לידו – כך אני מניח – את הקרובים אליו, סבא מגלה אחריות וחושב קודם כל על אחרים, על מה שנכון לעשות לטובת הכלל, ואת עצמו מניח בצד, שלא יעשו ממנו עניין.
•
זה הזכיר לי את אחד הסיפורים המרכזיים – בחייו של סבא, אבל גם בחיי שלי.
זה היה בתקופת מעצרו בקניה, לשם הוגלה על ידי הבריטים בעקבות פעילותו באצ”ל. במחנה המעצר ישבה קבוצה מכובדת של לוחמי אצ”ל ולח”י. אבל כמו שמבואר בחסידות – רק הגוף היהודי נמסר בגלות, לא הנשמה, הנשמה היהודית היא בת-חורין – ומיד הם החלו לחפור את דרכם החוצה.
סבא שלי זכה לכינוי “החופר מספר אחד” במחנה. את מרבית זמנו בילה מתחת לאדמה. בעזרת כפית הוא חפר את דרכו, מילימטר אחר מילימטר, עשרות מטרים אל מעבר לגדר.
מתוך הסיטואציה הזו שבה סבא מצוי כמה מטרים מתחת לאדמה, בחושך, בטחב, במחנק, כשאין שום אור בקצה המנהרה, ואף על פי כן הוא חופר, כפית ועוד כפית, מתוך אמונה ובטחון שיגיע אל היעד הנכסף, יגיח מבעד לאדמה אל הגאולה, יחזור לארץ ישראל – שאבתי אני כח והשראה בנקודות שונות במהלך חיי.
בין אם היה זה בתהליך התשובה, עת ניסיתי לפלס דרך בשממה הרוחנית המחניקה של חיים מנותקים מה’ ללא יעד ותכלית, בין שהיה זה בתקופת השליחות בהרי החושך של הודו, במאמץ לפלס דרך ליהודים נוספים לחזור לחיק היהדות ולארץ ישראל. כך גם בפעילות הציבורית כיום, במאמץ לקדם חיים ציבוריים על פי תורה, עוד כפית ועוד כפית, כאשר הפער בין המצוי לרצוי נראה כל כך גדול ולא רואים את האור בקצה המנהרה.
אבל האמת היא שהחלק היותר חסידי בסיפור טמון בעובדה שאת כל השעות האלה שסבא בילה מתחת לאדמה, הוא השקיע מתוך ידיעה שהוא לא עומד להיות מאלו שימלטו דרך המנהרה.
אלא שסבא, כמו שכתבתי ברישא, ידע להניח את עצמו בצד – טובת העניין וטובת הכלל הם שעמדו לנגד עיניו.
וכך, למרות שידע שהוא עתיד להישאר מאחור, הוא תפס את גודל השעה והבין שהישועה הפרטית שלו איננה העניין כלל.
והקב”ה, המגביה שפלים עד מרום, לא נשאר חייב. הבריחה הצליחה, המאבק נשא פרי, המנדט הבריטי העביר את השליטה על הארץ לידי העם היהודי וסבא שוחרר בתוך כלל אסירי ציון.
סבא זכה לחזור לארץ וליטול תפקידי מפתח במאורעות הגדולים שעיצבו את ההיסטוריה של עם ישראל בשבעים השנים האחרונות – מלחמת השחרור, ששת הימים, יום כיפור, המהפך ב-77, סגן שר הבטחון, שר התקשורת ומנכ”ל הביטוח הלאומי.
•
במהלך התשובה שלי, סבא היה זה שדאג להסביר להורים ולשאר המשפחה, שאם נפלתי לידיים של הרבי מליובאוויטש הם יכולים להיות שמחים ורגועים. לאורך כל הדרך הוא חיזק אותי בסיפורים מפתיעים שאין כאן המקום להאריך בהם.
אציין רק אנקדוטה קטנה שעשתה לי סדר בהבנת סדרי העדיפויות בהשקפת עולמו.
לפני כחצי שנה, במסגרת ראיון שנערך לי במגזין , ביקש המראיין שאשאל כמה דברים את הסבא.
בין השאלות הופיעה השאלה הבאה: “אולי זו שאלה מהסוג של – את מי אתה אוהב יותר את אבא או את אמא, אבל כשמחדדים, מה חשוב לך בראש, היהדות או המדינה?”
סבא, שאת כל חייו הקדיש כביכול למען המדינה, ענה בשיא הפשיטות: “ברור שחשובה קודם כל היהדות. המדינה היא בסך הכל כלי כדי שהיהדות והיהודים יוכלו להתקיים”.
באחד הבקרים בימים האחרונים, הוא ישב ליד חלון בית החולים והסתכל החוצה. לבתו הוא אמר: “אני רואה מכאן את כל ארץ ישראל. הנה הכנרת ורמת הגולן. הנה החרמון…”
שנזכה ויתקיים בו ובנו הפסוק: “בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה’ אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים” ו”הקיצו ורננו שוכני עפר” והוא בתוכם, בב”א.
• הכותב עו”ד אורי צפורי, בעל תואר ראשון במשפטים ופסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ראש התא המשפטי בתנועת דרך חיים, חוזר בתשובה ונכדו של מרדכי (מוטק’ה) צפורי.
• מרדכי (מוטק’ה) צפורי ז”ל, לוחם אצ”ל, הוגלה לסודאן, קניה ואריתריאה בידי הבריטים, השתתף בבריחה ממעצר באריתריאה. עם הקמת מדינת ישראל התגייס לצה”ל, סיים את שרותו בדרגת תת אלוף. ח”כ מטעם הליכוד, סגן שר הביטחון ושר התקשורת בממשלות בגין. מנכ”ל המוסד לביטוח לאומי לשעבר. נפטר בערב חג השבועות תשע”ז.