יש משהו ממש מבלבל באלפים שמריעים

1.

לא נעים לי לכתוב את זה, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל. עברתי את שרשרת השוטרים, עליתי את כל המדרגות התלולות לבמה הגבוהה, לקחתי אוויר והתחלתי: “ערב טוב, קהל נכבד, ויום ירושלים שמח!!!”.

מולי עמדו עשרות אלפים, ממש עשרות אלפים. הייתי בסך הכול המנחה, אבל כשאתה עומד מול מיקרופון, ושומע את ההד של הקול שלך חוזר מהאופק, על רקע ההמון המריע – אתה מרגיש פתאום מנהיג חזק לעם חזק.

תוך שניות אתה מתחיל לא רק לפזר סיסמאות, אלא גם לדבר בתנועות ידיים שאינן שלך.

אחר כך חשבתי שהדימוי הוא פחות בגין שמרעיד לבבות עם “אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים!”, אלא יותר דודו טופז באותה כיכר. פתאום הבנתי אותו. אותו ואת כל נואמי השטויות שהיו לפניו ואחריו. אפילו על גרבוז, לא ייאמן, הסתכלתי פתאום קצת אחרת.

אין מה לעשות, יש משהו ממש מבלבל באלפים שמריעים. אתה פשוט עף על עצמך, נכנס לסחרור, פחות נצמד לדף, ואומר גם משפטים שלא בדיוק תכננת לומר. ואז הקהל מריע גם להם, ואתה אומר דברים שממש לא תכננת – ומכאן אפשר רק להתרסק.

2.

האמת היא שלילה קודם עוד לא הייתי בטוח שאכן תהיה לי הזכות ההיסטורית להנחות את העצרת המרכזית בכותל לציון חמישים שנות שחרורו, העצרת שאליה מתנקז ריקוד הדגלים המסורתי מיסודו, ולימים על שמו, של הרב יהודה חזני.

אמנם קבלתי פנייה כזאת מטעם אנשי הקרן למורשת הכותל כבר לפני כמה שבועות, אבל אז הם נעלמו, לטובת בניית הכותל מחדש לרגל הגעתו של טראמפ.

זאת אומרת, הכותל עצמו נשאר אותו דבר, אבל מסביב הוקמו גדרות וביצורים ומגדלי שמירה אימתניים. יש מאבטחים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב מאבטח. רק אחרי שראיתי את המסוק של נשיא ארצות הברית מרחף בשמי ירושלים בדרך לנתב”ג, יום לפני יום ירושלים, הבנתי שאפשר לחזור ולדבר איתם על העצרת.

אם כבר מזכירים את טראמפ והכותל, כדאי להתעכב עוד שנייה על הביקור הקצר אך המשמעותי מאוד שלו שם. דיברו כאן הרבה על הנאום במוזיאון ישראל, ודיברו יותר מדי על הסלפי של אורן חזן (אתם יודעים, אגב, מה היה הכי מזעזע ברגע הזה? לא חזן עצמו – כמו האלקטורט שלו. התחושה שיש לגסות הרוח הזאת מנדט נרחב במדינת ישראל. לא לבדו עמד שם אורן חזן על השטיח האדום ועשה את מה שעשה). אבל אני חושב שלא דיברו פה מספיק על התפילה בכותל, על הטבעיות שבה נשיא ארצות הברית נפרד מאשתו ובתו בכניסה לרחבה כי זה מנהג המקום.

כמה פשוט והגיוני זה היה. כשמגיעים למקום קדוש – מתנהגים על פי הכללים שלו.

תשאלו: מי קבע מה הכללים שלו? החרדים? הרב של הכותל?

ובכן, המסורת קבעה. מה שנהוג בתפילה היהודית מדורי דורות.

אז נכון, בשנים האחרונות מגיעות בכל ראש חודש נשים עם תפילין וטלית (“נשות הכותל”? ממש לא. זה תואר הכבוד ששייך למיליוני נשים דתיות, מסורתיות וחילוניות שמגיעות למקום הקדוש הזה בהמון ענווה ויראת רוממות), ופתאום נפתח כאן פולמוס שלם. עד כדי כך שאפילו כמה ח”כים בבית היהודי, כאלה שבכל ויכוח על ענייני ארץ ישראל מבטאים דעות תקיפות, נחרצות ולא מתפשרות, כאן, בסוגיה העקרונית הזאת, אומרים שאין מה לעשות וצריך להתחשב ולהיות זהירים מאוד כדי לא להרגיז חלילה את הרפורמים בעולם.

ובכן, ראיתם את הטבעיות שבה טרמאפ כיבד את כללי המקום? זהו, זה כל הסיפור.

3.

ובחזרה מהיום שבו הכותל היה הכי ריק שאפשר, כשרק אדם אחד עומד ומתפלל ברחבה וסביבו אינספור צלמים, אל היום שבו הוא היה הכי מלא שאפשר, יום ירושלים.

ככל שחלפו הדקות, הבנתי מה מסובך כל כך בלדבר לעשרות אלפים. מצד אחד זאת חוויה מדהימה, ממש פיזית. אתה בעצם לא מדבר, אתה צועק. זה הרי לא אולם קטן או אפילו גדול. כאן זה חמש עשרה פעמים בנייני האומה.

אנשים עומדים גם במרחק של מאות מטרים מהבמה ואתה רוצה שאחרון עולי הרגל ישמע אותך, אז אתה שואג. בהתחלה זה קצת מביך, אבל מהר מאוד מתרגלים. אפילו מתמכרים.

עכשיו, מה הבעיה בצעקות? הבעיה היא שאין “בין השורות”. אין ניואנסים. אין סאבטקסט. בעצם, כל משפט יוצא לחלוטין מהקשרו כי הוא מסתיים פתאום בסימן קריאה. סליחה, בשלושה סימני קריאה. מינימום.

ואני אדגים ברשותכם.

התכוונתי לומר איזו אמירה משעשעת לפני שהזמנתי את נפתלי בנט לשאת דברים. משהו על זה שיש כאן המון צעירים, וילדים אפילו, שהגיעו לירושלים מכל רחבי הארץ, ומי יודע מתי הם ילכו לישון. אבל אל דאגה, גם שר החינוך פה, אז אולי הוא יארגן שמחר יהיה יום חופש במערכת החינוך. נחמד, לא?

במציאות זה נשמע כך: “קהל נכבד!!! נמצאים כאן עשרות אלפים!!! ואלפים רבים עוד בדרך!!! (משפט ששום הנחית כיכרות לא שלמה בלעדיו). אבל יש לנו בעיה!!! קשה לקום בבוקר כשרוקדים ושמחים בשמחת ירושלים המאוחדת!!! (מחיאות כפיים בקהל) אבל יש לי פתרון, רבותיי!!! שר החינוך נפתלי בנט (קריאות התלהבות בקהל) נמצא כאן על הבמה הערב!!! אולי הוא יכריז עכשיו על ביטול הלימודים!!!!!!!! (אקסטזה)”.

האמת? אחרי כל זה, די הופתעתי שבנט לא זרם איתי והכריז מעל הבמה על ביטול הלימודים למחרת. או ביטולם בכלל, לנצח נצחים.

טוב, בכל זאת יש לו קצת יותר ניסיון ממני בנאומי כיכרות.

4.

באחת עשרה בלילה האירוע הסתיים. מדהים באיזו מהירות המתחם התרוקן מכל עשרות האלפים, מדהים באיזו מהירות התרוקנתי אני.

ואז, ליד הברזייה של הכותל פגש אותי יהודי אחד: “ישר כוח על ההנחיה של הערב”, הוא אמר. תודה רבה, עניתי לו, ושמתי לב למשהו מוזר: לראשונה אחרי שלוש שעות וחצי, אני אומר משפט בלי שההד מכיוון סילוואן חוזר עליו ג’ פעמים. צריך להתחיל להתרגל לזה.

“אבל רציתי להעיר הערה קטנה, אם תרשה לי”, הוא המשיך, “קצת הפריע לי הטון שלך. למשל איך שהזמנת את הזמר. צעקת ‘קבלו את יעקקקקב שוווווואקי!!!’.

“תראה, אני מבין אותך כי ככה אולי מקובל להזמין זמר, אבל אתה זוכר איפה אנחנו נמצאים, כן? גם באירוע שכולו ריקודים ושירה צריך לזכור את זה. אז כמו שכשאנחנו נפרדים מהכותל אנחנו לא מפנים לו גב, וכמו שיש כאלה שמנשקים את הכותל ויש כאלה שלהיפך, מרוב קדושתו הם אפילו לא נוגעים בו – כך יש דרך שצריך לדבר בכותל. גם בהנחיה”.

הוא אומר כאן דבר מעניין, חשבתי לעצמי. אבל מה אתה טוען שאני צריך לעשות, שאלתי אותו, לדבר בשקט? אולי בכלל לעבור לסגנון של בית כנסת? “ר’ יעקב שוואקי מכובד בשירה”?

“אתה שואל שאלה טובה”, הוא ענה לי, “אין לי תשובה מוגדרת איך זה צריך להיות. אבל ברור שצריך לזכור כל הזמן איפה אנחנו נמצאים. איפה אנחנו זוכים להיות”.

הודיתי לו על ההערה מעוררת המחשבה, וירדתי בשקט לרחבת הכותל לחפש מניין לתפילת ערבית.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’