איך אפשר לקבל את התורה מפולגים

איך אפשר לקבל את התורה כשאנחנו במקום להיות מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, כל כך כל כך מפולגים?

לפעמים אני מתביישת להסתכל על עצמנו.

לא מבינה בשום פנים איך עם סגולה, שזכה בתורת ה’, אותה תורה נקיה ומרוממת, מסוגל לכל זאת.

זה קורה לי, למשל, כשנקרא אי-מי ממחנה בני התורה, מעם החרדים, לחקירה במשטרה.

בעבר היינו מחבקים ידיים, מתפללים כולנו יחד להצלחתו וליציאתו בשלום, והיום, נראה, כאילו כל אחד חי לבדו, את החיים של עצמו.

אף אחד אחר לא מעניין אותו.

אם הוא לא מהסיעה שלי, מהקבוצה של החברים שלי, מהקרובים לי ביותר, אני פשוט נגדו.

ונגדו זה אומר לחרף ולגדף, לשלוח מלאכים רעים שיוסיפו עוד ועוד על צרתו, ו… כן,  כך זה נראה, ממש להתפלל לכישלונו.

מהיכן לימדו אותנו חיי התורה שלנו לשנוא אדם שלא נוהג כפי שאנחנו בדיוק? שלא מסכים למה שאנחנו? שלא שומע לאותו רב שאנחנו נשמעים לו?

זה קורה לי גם כשאני רואה את בחורי הישיבות והאברכים שנשכבים על הכבישים למען מטרה שהם חושבים שהיא נכונה. בעבר היינו יושבים על הגדרות, מביטים, לא מסכימים, אבל מכבדים.

והיום, נראה כאילו אדם לאדם זאב, פשוטו כמשמעו, כל אחד רק מתפלל לנפילת חברו.

אם הוא לא מהמניין שלי, הוא אפס מאופס. אם הוא לא מהצד שלי, אולי אפילו טוב שמכונית מתקרבת לכוונו, ושרגלי הסוס דוהרות על גופו.

כן, לפעמים אני מתביישת להסתכל על עצמנו.

איך זה קרה לנו?

איך איבדנו כל צלם אנוש במלחמה הזו, מלחמת האחים? עם אחים כאלו, מי צריך אויבים?

בחג השבועות נקבל כולנו עול מלכות שמיים, נבקש מאלוקינו שיזכה אותנו בהבנת התורה וקבלתה על כל כלליה; שייתן בליבנו לראות כל אחד מאתנו במעלות חברינו, לא להבחין בחסרונם, לכבדם, גם אם איננו מסכימים למעשיהם.

רק יחד, כאיש אחד, מגיע לנו לקבל את התורה.

יחד נושיט ידיים לאותו כוון, יחד היינו מתמיד, יחד נישאר לנצח.