1.
לא בכל יום מודה עיתונאי שרק שבוע קודם לכן הגזים.
השבוע, מצאתי הודאה כזו בטורו של יוסי אליטוב במשפחה. לאחר הפאניקה שחולל בשבוע שעבר בטורו, הוא מודה כי טעה.
נשוב אל הדרמה שלו בשבוע הקודם:
“רבותיי, לאחר חודשי אשליה ארוכים ומתוקים – זה הזמן לשים את הדברים על השולחן: כל הסימנים מעידים כי מבחינתה של מדינת ישראל – דונלד טראמפ הוא צרה צרורה. אפשר כבר להתרגל לטרימינולוגיה הבאה: בחירתו הולכת ומתבררת כתאונת דרכים אכזרית..
“השבוע היה מי שדימה את המופע הטראגי-קומי הזה לאותה חותנת פולנייה שהתפארה בפני חברותיה כי בחרה לחתן את הסטודנט המבריק ביותר בשכבה, עילוי שלא היה כמוהו, מישהו שיביא הרבה כבוד וגאווה, עד שבוקר אחד קמה הפולנייה דנן וגילתה כי צרה גדולה נכנסה לתוך ביתה: הנ”ל אינו מבריק וגם לא ממש סטודנט. מהמר כפייתי, הולל ומתהולל, מכור לטיפה המרה ומגלומן-על. מבריק? מבריק רצפות במקרה הטוב”.
קבלו את המסר המרגיע השבוע:
“כבר מותר להודות: הגזמנו, הגזמנו, כאשר נסחפנו לבהלה מוקדמת ומיותרת סביב ביקורו של הנשיא האמריקני דונאלד טאמפ. היום, לאחר שמטוס האייר פורס 1 המריא לדרכו, ניתן לקבוע בוודאות כי המסרים המבולבלים והכפולים שהתעופפו בחלל האוויר ערב הביקור סביב שאלת הריבונות על הכותל והסאגה סביב אורך הביקור ביד ושם – היו ביטוי לשלטון צעיר ובלתי מנוסה, המשנה לו”זים ותוכניות אחת למספר שעות וממש לא עדות לתחושת ניכור רוח צוננת או רצון להתרחק ממדינת ישראל. טראמפ, התברר במהלך הביקור, הוא אחד משלנו”.
שאפו על האומץ להודות בטעות.
2.
אבל את ברכת ה’שאפו’ הגדולה באמת חובה לשמור לפרשן יעקב ריבלין, שגילה אומץ-לב יוצא מגדר הרגיל.
זה התחיל בשאלה קשה שהציגו הוא ועמיתו להגשת התכנית ברדיו ‘קול חי’, עו”ד אבי בלום, בראיון משותף שהיה אמור להתקיים עם המתמודדת לראשות ההסתדרות (שכשלה) ח”כ שלי יחימוביץ’.
“תשמעו סיפור. ביום חמישי שעבר ראיינו, יחד עם עמיתנו אבי בלום, את שלי יחימוביץ’. בעצם רצינו לראיין. מה שקרה בפועל היה פארסה אחת גדולה. הצגנו בפניה את השאלה הראשונה.
“אתם שואלים ברצינות? השיבה המועמדת בשאלה. משענינו בחיוב הייתה דממה על הקו. רגע לאחר מכן נשמע צליל של ניתוק. לרגע חשבנו שהשיחה הסלולרית נותקה. כמו שלפעמים קורה אצל מרואיינים הנמצאים בנסיעה מהירה. עד לסיום התוכנית ניסינו לחדש איתה את הקשר, אך לשווא. מאוחר יותר טענה הדוברת ששלי יחימוביץ’ הייתה בעיר רהט באזור בלי קליטה”.
התירוץ נשמע הזוי, והשניים יצאו לברר אצל מומחים סלולריים. התוצאה הייתה: “אם יש עיר בארץ שיש בה קליטה, זו רהט. הבדואים אינם מדקדקים בהלכות קרינה כמו תושבי תל אביב ורמת השרון ובכל קרן זוית משכירים איזה גג לאנטנה של חברות הסלולר”.
השיחה נותקה, התשובה נותרה ללא מענה. וכאן שואל ריבלין את שאלת מיליון הדולר. הייתי מציעה לשים לב טוב-טוב לשאלתו: “יכול להיות שהבטיחו לה שכל החרדים כולל כלי התקשורת שלהם מגויסים לטובתה?”
גם השאלה הזו תישאר, כפי הנראה, ללא מענה.
ולא בשל היות המשיב באזור בלי קליטה.
3.
לגופם של דברים מציג ריבלין, באומץ רב, מראה מול קודקודי ש”ס.
תחילה מתאר ריבלין את האופוריה בש”ס לקראת הבחירות להסתדרות ואת הביטחון שהפגינו בנצחונם, וזאת למרות שהיה ידוע להם, ולעומד בראש מערכת הבחירות הזו ח”כ יגאל גואטה, ש”ש”ס היא לא שוס אלקטוראלי כל כך גדול. בבחירות לכנסת היא קיבלה קצת פחות משישה אחוז מכלל הציבור הישראלי… התוצאות לכנסת הוכיחו שש”ס היא מפלגה חרדית נטו, לא שקופים ולא מסורתיים”.
“נכון למועד בו נכתבות השורות… נראה בעליל שש”ס אכן לא הביאה יותר ממה שיש לה, בערך חמישה עד שישה אחוז מהקולות של יחימוביץ’. מה שמפתיע הוא שגם בערים פרופר חרדיות עם אפס מצביעים חילונים כמו ביתר עילית ואלעד, ש”ס לא לקחה את כל הקופה. היו לא מעט מצביעים חרדים שחרף הכרוז של מועצת החכמים וחרף העובדה שניסנקורן לא ניסה אפילו להבטיח משהו לעובדים החרדיים – הוא קיבל לא מעט קולות”.
“העצב הוא גדול”, מסכם ריבלין, ומוסיף כי “ש”ס תשלם על ההימור במחיר כואב של ייצוג מופחת ואובדן עמדות מפתח. מנגד, אלו מבני ביתו של מרן הגר”ע יוסף שתמכו בניסנקורן יבואו בהחלט על שכרם, וראו אנשי ש”ס וייעצבו בליבם. גם זה חלק מהעונש של ש”ס על ההימור הכושל. וגדול הכאב האחרון מהראשון”.
וכל מילה נוספת, כפי שאומרת הקלישאה, אינה אלא מיותרת.
4.
לאור כל האמור למעלה, כמה צחקתי כשקראתי את הקטע הבא בטור העורך של ‘יום ליום’, יצחק קקון.
הסכיתו ושמעו:
“הבחירות להסתדרות. איני יודע מה יעלה בספירה עד היום בערב. למרות שנראה כי ניסנקורן נשאר ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, כוחה של ש”ס בהסתדרות השליש את עצמו וגם מה שניסנקורן הציע לש”ס היה מגוחך. הוא לא ספר אותנו. הוא ניסה להחליט לנו, לקבוע לנו איך נתנהל. הבחירות הללו הוכיחו לכולם מי זו ש”ס ומה כוחה.
“מהיום עידן חדש: יש ש”ס בהסתדרות. ירצו או לא ירצו, אנחנו על המפה. אנחנו מהיום נחליט ולא יחליטו או ינהלו אותנו בהסתדרות”.
אז עם כל הכבוד ליצחק קקון (הוא עושה עבודה לא פשוטה בתנאים לא קלים), “יש ש”ס בהסתדרות” כבר שנים, עוד בחיי הגר”ע יוסף זצ”ל, ומהתקופה בה כיהן אלי ישי כיו”ר המפלגה.
אז אם כבר ניסיון לדברר יפה את ש”ס ולדלג על התבוסה הכואבת שלה השבוע, אפשר לדבר על זיופים (כפי שעשה חיים טריקי בטורו הפוליטי), אבל לומר ש”מהיום עידן חדש: יש ש”ס בהסתדרות?”
זה כבר על גבול הפראבדה.
5.
האומץ של ריבלין ראוי לציון במיוחד עקב מה שלא מצאתי בשבועון המתחרה – משפחה.
דפדפתי ודפדפתי, ופשוט לא מצאתי מילה וחצי מילה על מערכת הבחירות בהסתדרות שעברה עלינו השבוע. כאילו לא היו בחירות.
עברתי על כל כתבות המגזין, כלום. המון טראמפ, הרבה אמריקה, כתבות נדל”ן. אפילו הפיגוע בבריטניה קיבל מקום נכבד – אבל על בחירות שתפסו את מרכז תשומת הלב החרדית בשבוע האחרון? כלום.
אפילו טורו הפוליטי של שמעון בריטקוף – ‘המזנון’, הוקדש השבוע ל”סיפור לשבועות”.
האם יכול להיות מצב בו נערכו העורכים למצב של ניצחון, כפי שמכרו להם בש”ס (ומתואר יפה ובהרחבה בטורו של ריבלין) ולא הכינו בדל של כתבה שתסקר כישלון?
כך או כך, לא ניתן היה לקבל את תגובת עורך החדשות לפאשלה.
ויהי לפלא.
6.
ובכל זאת אי-אפשר בלי מילה טובה למשפחה, שם מצאתי השבוע את הטור המרגש ביותר השבוע- טור שכתב שלומי גיל.
תחת הכותרת “אפי, חבר יקר שלי” מגולל גיל את סיפורו של “בחור צעיר שזה עתה מלאו לו שבע עשרה שנים”, שנכנס אל היכל הישיבה כשהוא נבוך ולא ממש מוצא לעצמו מקום. הוא “הביט בסובבים אותו בבהלה, הבטחון העצמי שלו שגם כך לא המריא מעולם נמצא ברגעים האלה מתחת לקירות העץ שעליהן ניצבו הסטנדרים המפוארים…הלב שלו התמלא בחשש”.
“ואז הוא הגיע. הוא היה גדול מהנער בארבע שנים…
“‘בחור צדיק לאן אתה הולך?” הוא חייך, הוא דאג לו, הוא קירב אותו, “שעה קלה לאחר מכן, בהיכל בית המדרש, ישבו השניים זה לצד זה, גמרא גדולה פתוחה ביניהם”.
לבחור ההוא, קראו אפי גדסי. השבוע הוא קיפד את חייו בדרכו להציל חיים.
“אפי, האור שלך ימשיך להאיר עלינו, יהי זכרך ברוך”, ספד לו הכתב, שחתם בשם “שלומי, הנער ההוא, בן השבע-עשרה”.
7.
את הסיכום הקולע ביותר לביקורו של טראמפ מצאתי בכתבתה של ט’ כץ ביתד נאמן, תחת הכותרת “הג’ייסון שאחרי ה’דבש'”.
“‘חכו חכו’, איימו בתקשורת על העם בישראל לפני ביקורו של נשיא ארה”ב. ‘חיכיתם לנשיא ציוני? קיבלתם אובמה בעור של טראמפ. תיכף הוא בא ויראה לנתניהו את הכיוון’… זוכרים את ג’ון קארי שהגיע לארץ חמוש בזכוכית מגדלת וסקר בעוינות כל מרפסת חדשה בשכונת רמת שלמה? אז טראמפ עוד ימתח פה קווים על המפה, ידפוק באגרוף על השולחן ויכריז ‘פה, פה הגבול'”.
“ככל שהתקרב מועד הביקור כן עלה מפלס החששות ובימין כססו ציפורניים.. לאורך הביקור הלך המתח והתעצם. ‘כעת זה יבוא’, חששו בימין וקיוו בשמאל. ‘עוד מעט, אחרי החיוכים ותועפות האהבה, יגיש טראמפ את החשבון’. וזה לא בא. לא בטקס בנמל התעופה, לא בבית הנשיא או בבית ראש הממשלה ובוודאי שלא ביד ושם”.
“התצלום הפוטוגני בכותל הרשים את המתנחלים וסימולטנית הטריד אותם. הרי טראמפ לא הגיע כדי להכריז ‘הכותל בידינו’.. מדובר באיש עסקים.. אין ארוחות חינם. ‘התמונות הללו יקלו על טראמפ להוריד עלינו את הנבוט’, אמרו הפרשנים והיו מהם שאף חיכו לאירוע בקוצר רוח.
“שיאו של הקליימקס היה במוזיאון ישראל. ‘הנה הצד השני במשוואה של העיסקה עם הסעודים’, אמרו בשמאל בסיפוק. ‘טראמפ מדבר על ‘המלך סלמן החכם’ ומתכוון לעיסקה של מאות מיליארד הדולרים. תכף הוא ידרוש מנתניהו לא להיות צודק, אלא להיות חכם’.
ואז פצח טראמפ בנאום שלא היה מבייש חובב ציון מושבע.. הכביר מילים על הקשר העתיק בין העם לארץ.. דיבר על הברית האסטרטגית האיתנה והדגיש כי הקשר בין שתי המדינות בלתי ניתן להתרה.. נו, נו כבר ‘די לעצטע שורה’, זעו הנוכחים על מקומותיהם באי נוחות, ותהו מתי תהיה ההרמה להנחתה. מתי נקבל את המנה ואיך טראמפ יגיש אותה”.
“והוא לא הגיש”.
אם הבנתי נכון את הכותרת, היא מכוונת לכך ש’אוטוטו יבוא הג’ייסון ויביא את העוקץ אחרי הדבש שקיבלנו בעת הביקור’.
האם זה יקרה? לא בטוח, רק ימים יגידו.