כשבני קיבוצים בכו מול אבני הכותל

בעבור רוב הציבור היהודי החי בימינו, מלחמת ששת הימים היא פרק היסטורי שעליו קראו או שמעו.

רק בני החמישים ומעלה עדיין זוכרים ברתת את תחושות החרדה והדאגה שמילאו את הלבבות ככל שהתהדק המצור סביב המדינה היהודית הקטנה ולנוכח דברי הרהב של ראשי מדינות ערב על הצפוי להתרחש.

אי-אפשר להעביר במילים את רגשות השמחה והאושר שהתפרצו לנוכח הניסים הכבירים שהתחוללו.

תחשבו על נקודה אחת בלבד: הלוא גם אחר-כך ידענו מלחמות, ממלחמת יום הכיפורים, דרך מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ועד המערכות ‘חומת מגן’, ‘עופרת יצוקה’, ‘עמוד ענן’ ו’צוק איתן’. כל המערכות האלה נמשכו שבועות רבים ולא נסתיימו בהכרעה חד-משמעית.

ואילו כאן הביס עם ישראל בתוך שישה ימים את צבאות ערב בשלוש חזיתות, ויצא בניצחון מזהיר.

התעוררות יהודית

השמחה וההתרגשות טלטלו את העולם היהודי כולו.

הניצחון המזהיר הצית את ההתעוררות היהודית בברית-המועצות. גם במערב התחוללה תחייה רוחנית, והמוני יהודים החלו לחשוב על משמעות היותם יהודים.

ההמונים שהפשילו שרוול והניחו תפילין בחוצות הערים ביטאו את התודה לקב”ה ואת התעוררות הנקודה היהודית שבלבם.

במוקד הכול היה אירוע אחד שעורר פרץ של רגשות עזים, בלתי-מוסברים – שחרור ירושלים. בני קיבוצים, שלא ידעו מאומה על היהדות, עמדו ובכו מול אבני הכותל.

המוני יהודים, מהארץ ומהעולם, שטפו את המקומות הקדושים ששוחררו בניסי ה’, את הכותל המערבי, את קבר רחל אמנו, את מערת המכפלה.

ברתת ובהתרגשות עצומה צעדו רגליים יהודיות על רגבי האדמה היקרים הללו, לבה של ארץ ישראל. ברור היה לכל יהודי שזו חזרה הביתה; שמכאן אין זזים עוד לעולם.

במשך אלפיים שנה, כשיהודים השתוקקו לארץ ישראל, ערגו אליה וציפו לראותה, הם לא חשבו על תל-אביב ועל רמת השרון. הם חלמו על ירושלים ועל חברון, על בית-לחם ועל חבלי השומרון.

אלה רגבי הארץ שעליהם התרחש התנ”ך, שבהם חיו ופעלו השופטים, הנביאים והמלכים.

זו ארץ ישראל שממנה גורשנו ושעליה חלמנו בכל הדורות.

הגיע הזמן

כמה מוזר שאחרי חמישים שנה של איחוד ירושלים וכאשר מאות אלפי יהודים מתגוררים ברחבי יהודה ושומרון והגולן עדיין עומד על סדר היום הרעיון של מסירת חבלי הארץ האלה לערבים.

למעשה, הכול מתחיל מהרפיסות שאחזה בנו באותם ימים. במקום לחבק בשתי ידיים את מתנת ה’, העבירה הממשלה מסר לארה”ב ולעולם הערבי שהיא מוכנה להחזיר את השטחים המשוחררים רובם ככולם.

האמריקנים לא האמינו למשמע אוזניהם, אבל מכאן התחילו כל הלחצים.

אחרי חמישים שנה הגיע הזמן להסיר את כל רעיונות ההבל האלה מעל סדר היום.

יש להכריז בנחישות שארץ ישראל לא תחולק עוד, וכי חזרנו לירושלים העתיקה ולחברון, לאפרת ולאלון מורה, לשומרון ולגולן כדי להישאר כאן לנצח – בדיוק כשם שחזרנו לתל-אביב ולאשקלון, לחיפה ולבאר-שבע. העולם כבר מתחיל להבין שאת המציאות הזאת אי-אפשר להחזיר לאחור. הגיע הזמן שאנחנו נתחיל להאמין בכך.