כשחזרנו הביתה דני שאל: אבא מתי ניסע עוד פעם לקבל טרופית במירון.
לראשונה מזה 17 שנה כף יד קטנה ולחה אחזה בי בעלייה התלולה והעמוסה בואכה קברו של התנא רשב”י זיע”א. גם כף ידי השנייה אחזה בידו של הילד הבוגר יותר, תוך שאני מנסה לשמר את צעירי הצאן מההמולה המרגשת סביב.
לא בקלות עברה העלייה לקבר עם 3 ילדים קטנים.
‘אבא, בא ניגש לעמדת חץ וקשת’, מבקש הבוגר.
‘לא, לא, בואו תראו, דוכן מכירת מכוניות משחק ממול’, מבקש השני. ‘הם כל כך יפות’, מבטיח.
וחתן שמחת החאלק’ה? הוא בכלל מושך לכיוון שלישי ועורג אל.. אל דוכן חלוקת הטרופיות. זה כל עולמו כעת.
‘טרופית!’ הוא רוקע בעקשנות ברגליו הקצרות.
לרגע חשתי תחושת החמצה. האם לכך עשיתי את מאמץ העלייה למירון? האם בשביל לרכוש מכונית משחק או טרופית קלה עמדנו בפקק והשכמנו קום?
אולי מוקדם היה לקחת אותם, אולי טרם הגיעה השעה. אלו מסקנות יסיקו ילדיי המיוזעות בסוף היום הזה.
•
בסיום הטיפוס במעלה ההר, תחת השלט הנושא את המימרה המפורסמת “לא תשתכח מפי זרעו” הקבועה בחזית הציון, הבנתי שרבי שמעון זיע”א השאיר לנו גם הבטחה וגם צוואת להוראת דרך.
לא די בהבטחה מהתנא שלא תשתכח התורה, אלא עלי כאבא, עלינו כהורים, מוטל לעשות הכל על מנת להבטיח את קיומה.
הבנתי שעלי להפנים ולהכיל את המיוחדות של ניסיונותיהם ונטיית ליבם של ילדי, ומתוך אותה נקודת מוצא עלי לדאוג להעברת המתיקות התורה שתגרום ל”לא תשתכח מפי זרעו”.
כשהתקרבנו לרחבות הריקודים, כבר לא היה צורך בהסברים. השמחה הסבירה את הכל; הלהט העביר את המסר. שירי הרגש כמו המסו את ליבותיהם של הילדים, והחום וטורח העלייה נשכחו. ניכר היה רישומם של המילים הקדושות על פניהם.
וכן-כן, גם לטרופית הקטנה היה חלק לא מבוטל בהעברת מסר המתיקות, מסר השמחה ש”לא תשתכח מפי זרעו”.