בסוף חודש מרץ הודיעה שרת התרבות, מירי רגב, כי הנחתה לבדוק את סדרת הטלוויזיה ‘מגידו’ על חיי האסירים הביטחוניים.
רגב שלחה מכתב תגובה לפורום המשפחות השכולות, שהתקומם על שידור הסדרה. במכתב היא כותבת שאמנם טרם צפתה בסדרה, אבל בכל זאת, היא מתכוונת לשקול שימוש בכלים משפטיים.
מהר מאוד התברר שפורום המשפחות השכולות לא התנגד בכלל לשידור הסדרה ולא שלח שום פנייה. בירור של חצי דקה, לפני שפרסמה את המכתב, כמובן שהיה עולה על זה.
רק תחשבו על גודל ההזייה. שרה בכירה מאיימת בכלים משפטיים בגין שידור סדרה שהיא לא ראתה.
למה, בעצם, לכבוד השרה לא היה זמן לצפות בסדרה? כמה מסובך זה להרים טלפון ליחצ”ן של ‘יס’ ולבקש עותק של שני הפרקים הראשונים?
חודש לאחר שפרסמה את המכתב נגד ‘מגידו’ (האם השרה צפתה מאז בסדרה?), שוב שרת הנאמנות ללאום שולחת מכתב. הפעם רגב דרשה מראש עיריית חיפה (איכשהו המכתב המלא הגיע לתקשורת) שלא יאפשר קיום של הרצאה של ארגון ‘שוברים שתיקה’ בסטודיו פרטי בעיר.
שתי דקות בדיקה וגם השרה רגב הייתה מבינה שאין ליונה יהב את היכולת למנוע אירוע במקום שלא ממומן על ידי העירייה. כשהעירייה הגיבה בתמיהה על פניית השרה, נאחזה רגב בעובדה מעוררת הפלצות שהסטודיו הבוגדני זוכה לאזכור (!) באתר של עיריית חיפה.
בשבוע שעבר קראה רגב לסגירת משרדי אונסק”ו בארמון הנציב בירושלים. לרוע המזל, אין משרדי אונסק”ו בארמון הנציב.
שוב, דקה של חיפוש בגוגל הייתה מונעת ממנה את המבוכה.
כמה חפיפניקי צריך להיראות נוהל הוצאת ההודעות לתקשורת של השרה רגב כדי ליפול באופן אנוש כל-כך שלוש פעמים תוך חודש וחצי.
•
מי שמכיר את לשכת השרה רגב יודע ששקט ושלווה ממש לא שוררים שם.
תחלופת העוזרים והיועצים בלתי נגמרת, וציפיות השרה לעולם לא מסתיימות. אבל הסיפור האמיתי הוא, כמובן, לא היעדרו של יועץ שיודע לעשות חיפושים בגוגל. העניין האמיתי הוא הציניות.
רגב פשוט כל כך רעבה לכותרת הנוספת, שתמצב אותה, לתחושתה, במקום הנכון פוליטית, שהיא לא מוכנה לחכות את הכמה דקות עד שהעובדות יתבררו לה לאשורן. היא כל-כך שטחית ולא מעמיקה – שברוב הנושאים אותם היא ‘מובילה’, ההבנה שלה מסתכמת בכמה סיסמאות ריקות ותו לא.
לא מעט אנשים טובים שוכנעו בזמן כהונת רגב שהיא באה ממקום אמיתי. אמנון לוי, אווה אילוז, רון כחלילי ואחרים חשבו וכתבו בנקודות זמן שונות, דברים להגנתה. לתחושתם, ההסתערות עליה באה מצד האליטות המותקפות על ידה. לגישתם, מותקפות בצדק.
אני מתקשה אפילו להתחיל להיכנס לוויכוחים האלה על זהות האנשים שמכהנים בקרנות הקולנוע, או הלגיטימיות של פעולת ‘שוברים שתיקה’ אל מול שרה, שאין לי לרגע ספק שהיא לא מאמינה במה שהיא כותבת ועושה.
הכרתי את מירי רגב עוד לפני שהפכה לימנית אדוקה ומזרחית כואבת. מעולם לא שמעתי ממנה מילה לא בכיוון הזה ולא בכיוון הזה. אם הסתירה את דעותיה, אז עשתה את זה במיומנות מושלמת.
•
לפני שנתיים וחצי פרסמנו תחקיר שפיצח את הדרך בה צה”ל מחשב את נוסחת הקב”א שלו, אותה נוסחה במסגרתה כל חייל/ת מקבל מהצבא ציון שמבטא את איכותו. הציון הזה קובע בשישים השנה האחרונות את עתידם של כל החיילים בצה”ל ולכן, יש לו משמעות חברתית אדירה.
הייתי זקוק למישהו שיגיב על ממצאי התחקיר ובחרתי ברגב. דוברת צה”ל לשעבר, חברת ועדת חוץ וביטחון, היא כבר התחילה להעלות אז את הנושא המזרחי וזה גם קשור.
לקראת הראיון שלחתי לה את ממצאי התחקיר. הסברתי לה שהשמועות לגבי הדרך בה זה נעשה אינן נכונות. זה לא קשור למוצא שלך, או להיותך עולה, בן למשפחה חד הורית וכו’. זה הרבה יותר מורכב מזה. הנחתי שהיא בוודאי יודעת שהשמועות שיקריות. הרי הייתה דוברת צה”ל.
רגב באה לראיון בביטחון רב כהרגלה והחלה למתוח ביקורת נוקבת על צה”ל שקובע ציון על פי מוצא, מקום מגורים וכל הדברים שהוסבר לה שאין להם שחר.
יכולתי לדמיין כבר את ההודעה לעיתונות נגד צה”ל שהיא תוציא.