מה עונים לחילוני: למה לא מתגייסים?

יהודי נכנס לביתו של ה’צמח צדק’ ובליבו תוגה. בנו היחיד והצעיר, נספה במגפה ומני אז חייו אינם חיים, לילותיו אינם לילות וימיו בבכי ויגון. עבודתו אינה כשהייתה, רעייתו שבורה ורצוצה ונפשו שואלת למות.

בבכי ובגרון ניחר קרא האיש לרבי: אנא הושיעני.

הביט הרב ביהודי האומלל, וחזה בעיני רוחו את רגשותיו. הרכין ה’צמח צדק’ את ראשו, אחז בזקנו ונתפס בשרעפי קודש. הס בחדר, היהודי מבין כי כעת עסק לרבי עם נסתרות, והן הדממה למשפחת הסתרים היא שייכת.

אט אט התעורר הרבי מעולמו הרוחני, הישיר עיניו הטהורות אל האב, והחל בורר את מילותיו: “זה עתה שוטטתי ברום שמים, בין מלאכים ושרפים עמדתי, ואת שלום בנך דרשתי. וזאת אומר לך: טוב לו שם לנער. זיו שכינה סוככתו, ונהרות גן עדן משכשכות תחת רגליו. רוץ לביתך אב, ושמח בשמחת ילדך הקט”.

והאב מביט ברבי, עיניו מתעוררות, זיו חיות חדש באברי פניו, רוח חדשה בעצמותיו ובפיו משפט קטן: “רבי, החייתני”.

תורתו זו של הרבי ה’צמח צדק’ נלמדת בשיעורי הפסיכולוגיה ומבוארת כך: ידע הרבי כי כאבו של האב אינו כאב שכלי. כאבו הוא כאב שבלב, כאב רגשי.

הבין ה’צמח צדק’ כי משפטים שכלתניים, חזקים ככל שיהיו, שנונים או חדים, יועילו לכאב שבראש, אך לא יעזרו במאום לכאב שבלב. רק תשובה ישירה כחץ לליבו הרותח של האב, תרחיק את התוגה ותצמיח שם את השמחה.

•

כשאנו עומדים מול שכנינו החילוני ומתמודדים עם שאלת ‘אי הגיוס’, לרוב איננו עומדים מול כאב שכלי שיפוג במילים חכמות ו’מפוצצות’. נכון, ישנם המקטרגים להכעיס המצפים לתשובה הגיונית ושכלתנית. אך רובו של העם זועק מקירות ליבו.

שאלותיו רגשיות ולבביות:

מדוע אנו נצא לשדה הקרב, ונהמר על חיינו, ואתם תשבו מול מזגן צונן ותדברו איש את רעהו בחיבה.

מדוע אנו כאימהות וכרעיותיהם של לוחמים, נדיר שינה מעיינינו, ונחיה בדאגה מתמדת יומם וליל, בעוד אתן המשתייכות לחוג אחר מאתנו, תזכו לחיות את חייכם יחדיו ללא צל של חשש.

על שאלות אלו ועוד לא תועיל תשובה אחרת, מלבד הגדרת המושג ‘לימוד תורה ומהותה’ לאחינו נטול הכיפה והציצית.

הן אמת, ואיש לא יסתור זאת: שכרו של יהודי המחרף נפשו בשדה הקרב גדול לאין שיעור. ידועות התבטאויותיהם של גדולי ישראל כי כל חייל הנהרג בשדה הקרב, הרי שמוכן ומזומן הוא מידית לחיי העולם הבא. איש לא יחלוק על כך.

את המושג ‘מסירות נפש והקרבת חיים’ אנו מכירים. אך האם מישהו שמע על המושג המקודש ‘מסירות חיים והקרבת נפש’?

לא, אין כאן משחק מילים נחמד. יש כאן הבדל במהות, הבדל של ממש.

•

יהודי הממית עצמו באוהלה של תורה, המוותר לחלוטין על מנעמי החיים, על תענוגות ועל קידום, על ‘נקודות זיכוי’ ו’הלוואות בתנאים מצוינים’.

יהודי החי חיים של תורה במהותו ובנפשו, בוויתורו על כוס קפה מרענן רק בגלל פסוק בתורה המצווה על הפרדה בין בשר לחלב. הממיר נסיעה במכונית, בהליכה של קילומטרים, רק בגלל שציווהו בוראו בתורה על שמירת השבת.

יהודי המוסר את חייו כפשוטו, להוויותיהם של אביי ורבא, המוותר על רבבות שקלים רק משום חשש קל שבקלים שמא איסור ‘ריבית’ יש בהם.

יהודי המקריב את ‘נפשו’ על מזבח הטהרה, המציב לעצמו סייגים וגבולות, ומונע מנפשו חוויות ומנעמים רק משום שאינם כשרים כהלכה. יהודי זה, הוא ה’מוסר את חייו – ומקריב את נפשו’ הוא ולא אחר.

קל לדבר, קל עוד יותר לתאר את חייו של אברך הכולל, כטובים שבחיי הגוף. קל לדמיין את “מאות” השקלים זורמים הישר לחשבונו בלא לעשות דבר. כביכול.

אך האם קל לממש זאת?

הביאו הנה את הטובים שבבניכם, את הלוחמים הגדולים, את המסתערים קדימה ללא חת, ונסו אך לשעה קלה אחת, להושיבם בחדר ממוזג מול גמרא ומול ראשונים. מול סוגיא אחת במסכת שבת או גיטין, קידושין או יבמות. תנו לו לחייל המצטיין גמרא וקובץ ראשונים ובקשו את מוחו לנתח, להיות שקוע. לוותר על קפה, על משפט משונן שעומד על קצה הלשון אך ורק משום שאין מפסיקים באמצע הלימוד.

הוא יברח, הוא לא ישרוד. הוא יוותר על המזגן, הוא יוותר על ‘מלגת הדתות’ ויסתער במהירות לעבר פתח היציאה, לחבור חזרה לחבריו לפלוגה, למלא את פיו בדברי שחוק, ולזכות ב’מלגת צה”ל’ לאורך ימיו ושנותיו.

אכן, מוסרים החיילים את נפשם וראויים הם לכל שבח. אך גדולים הם האברכים ובני משפחותיהם המוסרים את כל שבעים שנותיהם את גופם ואת נפשם על קידוש השם.

הצבא גדול כוחו בכך ששומר הוא על ה’יהודים’.

התורה גדולה עוד יותר בכך ששומרת היא על ה’יהדות’.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]