סוד המסתורין האופף את הצדיק ‘רֶ’ שִׁימֶען’ גלאי מב”ב • הצצה מאלפת

 בית הכנסת ‘צעירי אגודת ישראל’, שכונת רמת אהרן בבני ברק. שעת צהריים מוקדמת. היכל בית הכנסת ריק מאדם. אחרוני הלומדים סיימו זה מכבר את סדר הבוקר וראשוני האברכים הממהרים לסדר שני טרם הגיעו.

קול נגינה חרישית עולה מקומת הקרקע של בית המדרש. לעיתים מתגברת המנגינה, פורצת החוצה אל השביל החיצוני, מטפסת על העצים ומתמזגת עם קול ציוצי הציפורים המנעימים את שעת מנוחת הצהריים של תושבי השכונה השקטה.

ולרגע המנגינה פוסקת. שקט יורד על העולם. חלל בית הכנסת מרכין ראש בהדרת כבוד, מאזין הוא לקול הדממה הבוקעת מעל השולחן שמאחוריו יושב ‘רֶבְּ שִׁימֶען’ ומאמץ את מוחו מול דף הגמרא.

מזג האוויר הקיצי אינו מטיב עם הגאון הצדיק רבי שמעון גלאי, הסולל לו דרך בהוויות אביי ורבא. מצחו נראה כמו ציור שבו נארגים אט אט שריגים מאדימים המעידים על הלהט הקודח במעמקים. שורה קשה בתוספות, ואיך ניתן ליישבה בדרך הגונה שתתאים לדברי האמוראים בסוגיא. החום מתגבר, הקושיא במקומה עומדת, וגופו הצנום של רבי שמעון – שמהבוקר לא טעם כמעט דבר – מראה סימני חולשה.

עייפות גדולה משתלטת והגוף אינו יכול עוד לשאת את המעמסה. המעטפת הגשמית מבקשת לקיים את חלקה בהסכם הבלתי רשמי שבין הגשם לרוח. “עד כה קיבלת כל מה שביקשת”, כמו טוען הגוף, “כעת תן גם לי את שלי. מנוחה על מיטה רכה וסעודה הגונה לפני שהאיברים ימרדו ויעשו את שברצונם”.

הגר”ש למוד מלחמה, אינו ממהר להרים ידיים. חייו מורכבים משני חלקים: קרבות גדולים, וקרבות גדולים עוד יותר. כבר מקטנותו קידש מלחמה על חומריות העולם, ומאז היא איננה פוסקת. הצד השווה בכל המערכות המלוות את חייו, שבסיומן הוא ניצב כמו מצביא המנצח בקרב – רגע לפני שימהר אל המערכה הבאה.

כעת, בבית הכנסת, מטה הצדיק את גופו קלות אל הספסל הישן שכבר לפני שנים כרת עמו ברית של אהבה. בצורה זו, חציו יושב-חציו שוכב, ימשיך לנתח את מעמקי הסוגיא עד למסקנה העולה ממנה הלכה למעשה. ממיטה או סעודה הגונה אפשר לשכוח.

עוד שעה חלפה והנה אורו פניו, חיוכו המפורסם של רבי שמעון נמתח כעת על שפתיו, הבנה אחרת החלה לקנן במוחו, תפיסה חדשה של הסוגיא, כזו שתמלא את החורים שנפערו בין השורות ותשלים כמין חומר את דבריהם החסרים לכאורה של בעלי התוספות.

שמחה מטפסת ועולה. כבר שעת אחר הצהריים ברמת אהרון ורוח נעימה של בין הערביים מנשבת בחצר האחורית של בית הכנסת, חודרת מבעד לדלת הפתוחה ושורקת בקול כמו מכריזה קבל עם ועדה: “ראו בני אדם, זהו ניצחון הרוח על החומר”.

אותה עדות תחזור על עצמה מדי יום, מאז עשה לעצמו הגר”ש מנהג קבוע להימלט לכמה שעות מהמון מבקשי פניו. בשנים האחרונות, לאחר שהתגלה מקום המסתור, מצא לו רבי שמעון מקום סתר נוסף, שבו הוא מתבודד עם הגמרא וקודשא בריך הוא מבלי שאיש ימצא אותו ויסיח את דעתו מעבודת הקודש.

 כור מחצבו: לאור ה’חפץ חיים’

שכונת חליסה בחיפה. שנת תש”ח. כוחות ‘ההגנה’ כובשים את הרחובות המרכזיים בשכונה. היה זה אחד הקרבות המכריעים ביותר שניטשו באותה מלחמה. עם סיומו, שיכנה המדינה את הפליטים הרבים שבאו מאירופה – בבתים שננטשו על ידי תושביה הערבים של השכונה.

באותם ימים ראשונים, התהלכו ברחובות חליסה יהודים קדושים, אודים מוצלים מאש שכל אחד מהם היה כמו נר זיכרון לבני משפחתו שנספו בשואה. רובם אנשים פשוטים, אנשי עמל, שגוום השחוח למוד זוועות מלחמה ועל זרועם חקוק מספר בכתובת של אש שאי אפשר להימלט ממנה.

אותם יהודים, יראים ושלמים, הניחו את יסודות האמונה היוקדת בתקופה מעורפלת זו של תום המלחמה. את האווירה אותה ספגו ב’שטעטל’ במזרח אירופה – העתיקו לכאן. תחושת אחדות אפפה את סמטאות השכונה, ובית הכנסת היה למוקד שבו מתאספים לקראת שעת דמדומים כדי ‘לחטוף’ דף גמרא בין מנחה למעריב ולחבוש פצעים עמוקים בנפש.

בכל שבת, התאספו להם שארית הפליטה בשכונה שעל החוף, לתפילה וקידושא רבה ברוב עם, כשהתחושה היא של משפחה אחת גדולה ומלוכדת. לחלקם כלל לא היו בני משפחה, והשכנים מחליסה היו עבורם נחמה פורתא.

ואם בשאר ימות השנה כך, בימים טובים על אחת כמה וכמה. התיאורים היוצאים מפיהם של זקני השכונה מעבירים בשומע רטט של קדושה ובכוחם להגביהו ג’ טפחים מעל הקרקע. קול לחישתן מלאת היראה של נשים צדקניות “מ’עזאגט הנני” – החזן התחיל באמירת ‘הנני העני’ וזה הזמן להתכנס בדומיה בטרם יחל החזן בתפילת המוסף של ראש השנה – עודו מהדהד באוזניהן של המתפללות מאותה התקופה.

כגודל היראה בימים הנוראים, כך השמחה שעלתה על גדותיה בחג הסוכות. את הסוכות בנו בסמיכות זו לזו כשדופן אחת משמשת שתי משפחות עד שהחצר שבין הבתים הפכה לסוכה אחת גדולה. בשעת הסעודה היו תושבי השכונה מצטרפים יחד לשירה אדירה שעד היום איננה פוסקת מלבבות אותם ילדים שהשתובבו אז בין הדפנות כשהם משתעשעים במשחקי ‘מחבואים’ – שעה שהמבוגרים משוחחים ביניהם בדברי תורה ומעלים זיכרונות מבית אבא שהיה ואיננו.

ובין אותם יהודים התהלכה לה דמות אחת בגב כפוף ובראש מורם לשמי שמים: הגאון רבי שלום גלאי זצ”ל, תלמידו חביבו של ה’חפץ חיים’ זי”ע. רבי שלום פליט שואה בעצמו, גדל בערוגותיה של ישיבת ראדין ובשעה שאמו הביאתו ממרחקים אל הישיבה, נכנסה אל ביתו של הכהן הגדול ובפיה תחינה. “רבינו הקדוש”, דמעה אותה צדקנית רגע לפני שנפרדה מבנה, “שולמק’ה שלי נחבא אל הכלים, ביישן ממש. אם יתבקש להזדקק לחסדיהם של בעלי הבתים בעיירה לאכילת ‘ימים’, יעדיף להמשיך לשבת על הספסל הקר בבית המדרש מבלי להכניס לפיו כזית מן הפת או ביצה אחת ראויה, וגופו הכחוש מה יהיה עליו?!”.

ליבם של ישראל, עיני הדור, קודש הקודשים, הרכין ראשו ואמר בחיוך: “חלילה לדאוג, אם יהודייה. תלמיד חכם צעיר זה שעשה דרך ארוכה כדי לפגוש את אביי ורבא, יאכל על שולחני”. כל כך פשוט.

“יאכל על שולחני”, פסק ה’משנה ברורה’. ומאז אכל שולמק’ה הצעיר בבית הדל, שיותר ממה שהשביע שם את בני מעיו, השביע את רעבונו לכל אות של תורה. עיניו של שולמק’ה התקדשו במחזות הוד: מרנן גדולי הדור ההוא אשר יצאו ובאו תדיר אל בית קודש הקודשים להתייעץ עם ה’אורים ותומים’ בענייני השעה.

רבי שלום שמר במוחו את זכר אותם הימים וכתלמיד נאמן לרבו נצר את פיו מלדבר לשון הרע, וקידשו אך ורק לדברי תורה. שש עשרה פעמים סיים את הש”ס, ובימים שנאלץ לצאת להביא טרף למשפחתו, היה מזנק אל הגמרא תיכף כששב לביתו, ולא עוקר ממנה את עיניו עד השעות הקטנות של הלילה.

בבית זה נולד הגאון הצדיק רבי שמעון גלאי – בחודש סיון תש”ט. כבר מינקותו ספג את ניחוחות הקדושה שבקעה מקירות הבית. עוד בילדותו החלו להכיר בו שכניו כמי שעתיד להיות גדול בישראל ולהשפיע מקדושתו על העם היהודי.

מיום שעמד על דעתו, החל לגדור עצמו בגדרים וסייגים של קדושה. שמירה יתירה הקפיד בשמירת הפה והעיניים, ובשעה שילדים משחקים בכדור או בחול היה שמעון הקטן משנן משניות בפינה צדדית כשהוא מתבודד עם קונו.

לצד שקדנותו הרבה, התברך הילד הקטן בכישרונות מבורכים ובהמלצת רבותיו ‘קפץ’ כיתה כדי להתאים את הלימוד לרמת הבנתו שהייתה הרבה מעבר לשאר בני גילו.

מדי בוקר נשמעה הקריאה בבית משפחת גלאי. מן המפלס התחתון היה מטפס ועולה דודם האהוב שהיה גר בקומה התחתונה של הבית כשהוא קורא בקול משועשע כדי להעיר את הילדים לתפילת שחרית: “צדיקים, פרופסורים, קומו לעבודת הבורא”. ב’צדיקים’ – ידעו כולם – הוא התכוון לשמעון הקטן שהיה כבר אז מפורסם בהנהגותיו הקדושות.

 גלות וצמיחה: ניצחון הרוח

משהגיע לימי בחרותו, המשיך אביו את המסורת אותה נהג בעצמו וקיים בו ‘הווה גולה למקום תורה’. שמעון הצעיר עלה לאוטובוס העושה את דרכו לתל אביב. שם עבר לאוטובוס אחר בדרכו לפתח תקווה. את שנות בחרותו המוקדמות עשה הגר”ש בישיבה קטנה ‘אור ישראל’ כשהוא זוכה להסתופף בצילם של גדולי ישראל שכיהנו אז בראשות הישיבה, הגאונים רבי יעקב ניימן ורבי יוסף רוזובסקי זכר צדיקים לברכה.

באותם ימים, החלה רוח אלוקים מנשבת בו והוא נשאב כולו אל לימוד התורה הקדושה ללא הפסק. שעות על גבי שעות ישב הנער כשהוא כפוף מול דפי הגמרא ומוחו שותה בצמא את דברי האמוראים הקדושים.

לאחר שסיים את שנות הישיבה הקטנה בחר להמשיך את שנות לימודיו בישיבת ‘בית מאיר’. התמדתו הפכה לסמל בעיני התלמידים. הוא מיעט לעלות על מיטתו והנהגותיו דמו להנהגות של צדיקים מתקופות קדומות.

“אהבה רבה אהב רבי זלמן את תלמידו המופלא”, שח לנו אחד התלמידים שחלק איתו ספסל משותף. “יום אחד, נכנס יהודי לחדרו של ראש הישיבה רבי זלמן רוטברג וביקש ממנו בחור מצוין לשידוך עבור בתו כלילת המעלות. אותו יהודי הדגיש לרבי זלמן שהוא רוצה אך ורק בחור שהראש ישיבה בטוח שהוא ימשיך להתעלות בתורה ויראת שמים גם אחרי החתונה. רבי זלמן ענה לו על אתר: ‘קח לבתך את שמעון גלאי ועתיד עתה לגדל בביתך חתן שיהיה לאחד מגדולי ישראל'”.

כה רבה הייתה שקיעותו בלימוד עד שהחל לסבול ייסורים כבר בימי בחרותו. שעות רבות ישב כפוף מעל גבי הגמרא ברציפות. הגוף הכריז מלחמה על הנער שהעז למרוד בו. אט אט החל עמוד השדרה להתעקם וליצור לחץ כבד על מערכת העיכול. יותר לא היה יכול הנער לאכול כאחד האדם. אמו הייתה טורחת להכין ירקות מבושלים הקלים לעיכול ומהם ניזון הנער באותן השנים.

אלא שהרוח הכבירה היא שניצחה במלחמה שבין קודש לחול עם הגוף. וכך עד היום הגוף אינו יכול לו. המזון ממנו ניזון גופו – מועט. מצה אחת של כוסמין וגביע ‘לֶבֶּן’ יספיקו כדי לקיים את הגוף שיוכל להמשיך לעבוד את בוראו. יותר מזה, הוא מסרב לאכול ונימוקו עמו: “זה מכביד ואי אפשר להמשיך ללמוד בערנות ממש”. מגדנות ומיני מתיקה סירב לטעום בימי חול עוד משנות נערותו. “אלו הם מאכלים של שבת”, היה אומר בנימוס לבני משפחתו שביקשו לתת לו משהו מתוק כדי שגופו יתחזק משהו.

לאחר נישואיו, קבע את מקום מגוריו בעיר התורה בני ברק כשהוא ממשיך את לימודיו בישיבת ‘בית מאיר’. כאברך צעיר, היה שמו נישא בהערצה בין לומדי הישיבה והכולל. לימים נקרא על ידי ראש הישיבה לכהן כמגיד שיעור בישיבה. חוק לימודיו נשאר תמיד כשהיה. בכל רגע פנוי, הוא שולף גמרא קטנה או משנה ברורה מכיסו ושוקע בין רגע לעומק העניין. מחזה שגרתי לראות את רב שמעון באירועים שונים, בשעה של בין הפרקים, והוא כבר שקוע כאילו הוא ניצב בטבורו של בית המדרש.

לרבי שמעון בית ברוך ילדים, בלי עין הרע. אחד השכנים מהשנים שלאחר נישואיו מספר: “מעולם לא השתמש בתורה כדי להיפטר ממטלות הבית. להיפך, תמיד מצא את הדרך כיצד לשלב את שניהם יחד. הייתי נכנס לביתו כדי לשאול דבר מה בהלכה או סתם כוס חלב, ורב שמען עומד בסלון כשעל השולחן ערימת ספרים בהם הוא עסוק כרגע, ידו האחת אוחזת בספר פלוני, ובידו השנייה הוא מנדנד את עגלת התינוק”.

 אוזן קשבת: מורה הוראה לרבים

תוך כדי כהונתו כר”מ בישיבת ‘בית מאיר’ החל להשתלם בלימוד ההלכה והוראה למעשה. בתוך זמן קצר, גילה שליטה מוחלטת בכל מקצועות ההלכה ורבים החלו משחרים לפתחו לדעת את הדרך אשר ילכו בה. פשטותו הביאה לכך, שאנשים רבים שביקשו להם פתרון הלכתי וחשו נבוכים לגשת למורי הוראה, מצאו אצלו אוזן קשבת ולב רחום הפתוח בכל שעה כדי לשמוע את שאלותיהם.

הגר”ש משמש כמו”צ בבית דינו של מרן הגר”נ קרליץ שליט”א. יחסו של הגר”נ לרבי שמעון הוא סיפור מופלא לכשעצמו: רב ניסים, איש ההלכה, שליט על רוחו, מגדולי בעלי הנפש ההלכתית בדורנו, יוצא מגדרו כדי לגלות את חיבתו לרבי שמעון המתגורר בסמיכות לביתו שברמת אהרן.

לא אחת, התבטא הגר”נ ביטויים מפליגים ומרחיקי לכת על מורה ההוראה הצעיר. לפני שנים רבות, נכנס לבית דינו של ר’ ניסים אחד מבני משפחתו הקרובים של הגר”ש ובפיו שאלה הלכתית סבוכה הדורשת ידע הלכתי רב וירידה לשורש הסבך שהתגלה. רבי ניסים ששמע את הדברים שאל את היהודי לשמו. משהשיב, עמד רבי ניסים על העובדה כי הוא קרוב משפחתו של הגר”ש. “יש לכם את רב שימען, למה אתה בא אליי?” תמה.

גם את כוחו של הגר”ש בתפילה מחשיב ר’ ניסים עד למאוד. אנשים שפונים אליו בבקשה להתפלל עבור יקיריהם נשלחים אל מעונו של רב שימען בתוספת בקשה אישית של ר’ ניסים שמצטרף אף הוא לבקשת התפילה.

הגר”ש שימש במשך שנים רבות כרב בית כנסת בשיכון ה’ בבני ברק. לפני כשלוש שנים התמנה גם לרב קהילת אוסם שהוקמה על חורבות המפעל הוותיק בעיר התורה והחסידות. הוא מתגורר ברחוב השומר ומחלק את זמנו בין שלוש השכונות הסמוכות לביתו, בהן הוא מורה הוראה לרבים: רמת אהרן, שיכון ה’ ושכונת אוסם.

כשרבי שמעון הולך ברחובות בני ברק ילדים קטנים מביטים בערגה וחלקם אף מעזים לעצור אותו ולבקש ברכה להצלחה במבחן. הגר”ש שמלווה תמיד באנשים הזקוקים לברכתו או למענה הלכתי, עוצר מיד את שטף הדברים ונפנה כל כולו אל הילד היהודי הנושא אליו את עיניו. יחסו של הגר”ש לכל אדם הוא מה’מופתים’ הגדולים שלו. ליבו רחום וחנון ואינו מסוגל להשיב פני איש ריקם. לדידו, אין זה משנה כלל אם השואל הוא ראש ישיבה מפורסם הפונה לשאול את דעתו כיצד לנהוג בעניין העומד על הפרק בישיבה, או ילד קטן המבקש ברכה להצלחה חברתית. היחס לנפש יהודית יהיה תמיד אותו יחס בחיוך רחב וצהלה פנימית סוחפת.

רבי שמעון אינו מחפש להחמיר בפסקיו. לא ראי הנהגות שהחמיר על עצמו – להלכה אותה הוא פוסק לשואלים אותו. במקום שאפשר להקל על פי ההלכה יורה בנחת: “זה מותר, זה בסדר”, כשהוא משרה אווירה של רוגע ושלווה בלב השואל שלעיתים מודאג מחומרה שאינה מחויבת על פי ההלכה. מאידך, בדברים שיש בהם חשש סירכא, ולו הקלה ביותר, יזדעק כארי ממקומו כשהוא שואג מנהמת ליבו כנגד המבקשים להקל ולפרוץ גדרות. לא אחת, פורץ רבי שמעון בבכי למשמע הידרדרות רוחנית הפושה במחנה. ליבו הקשוב לצרכי הכלל – רגיש לכל ניסיון של גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

כשמבחין רבי שמעון בשואל כי הוא שרוי במצוקה, יעשה הכול על מנת לפתור את הבעיה ולא יסתפק רק בתשובה הלכתית גרידא. הוא אינו מסוגל לפטור יהודי לשלום בטרם דאג באופן אישי להסיר את העננה הרובצת על ליבו.

 פגישה מסתורית: כוחות התפילה והברכה

מסתורין של ממש אופפים את הסיפור המהווה ציון דרך בדרכו הפלאית של רבי שמעון המפורסם בכוח התפילה שלו. תחילתו בקרבה משפחתית לגאון הצדיק רבי ראובן יוסף גרשונוביץ זצ”ל וסופו בברכה אחת שהפעימה את מקורביו המעידים על המעשה.

רבי ראובן יוסף, ראש ישיבת ‘הנגב’, התגורר בנתיבות ודמותו חרגה מגבולות הישיבה אל העם שבשדות. אלו, עלו תדיר אל ביתו מערי הדרום ומשאר חלקי הארץ כדי להיוושע מברכותיו. הוא היה למנהיג הרוחני של הקהילות החרדיות בנתיבות ואף מי שאינם שומרי תורה ומצוות הסתופפו בצילו כשהם מתחממים לאורו ומתקרבים לאביהם שבשמיים.

רבי ראובן יוסף נודע בחיבתו המיוחדת לכל יהודי באשר הוא ובמאור הפנים בו היה מקבל כל נזקק. בסוף ימיו חלה ואושפז פעמים רבות בבית החולים. בטרם הלך לעולמו קרא לרבי שמעון, אותו הכיר בשל קרבה משפחתית, וביקש ממנו למלא את מקומו בהנהגת הקהילה הדרומית.

זמן רב התלבט רבי שמעון בשאלה האם לעקור מבני ברק אל השממה שבדרום. שיקולים רבים עמדו בדרכו כשהכריע לבסוף לוותר על ההצעה. בין היתר התקשה לעזוב את תלמידיו ב’בית מאיר’ אליהם היה קשור בכל נימי נפשו ואף הם החזירו לו אהבה וחשו כלפיו כמו אב רחום העומד לשרתם במעלה הדרך העולה בית השם.

 לאחר שהודיע כי הוא נשאר בבני ברק, נקרא רבי שמעון למעונו של רבי ראובן יוסף בנתיבות. השניים שוחחו ביניהם ביחידות כשאיש מלבדם אינו יודע את תוכן השיחה. לאחר ימים ספורים, שב לנתיבות בשנית, וכך, במשך תקופה ארוכה קיים את עצת חז”ל “הרוצה להחכים ידרים”, כשהוא עושה את הדרך הארוכה מבני ברק לנתיבות, לעיתים אפילו פעמיים בשבוע.

רב הנסתר על הנגלה. אין אנו יודעים על מה בדיוק שוחחו שני אנשי קודש אלו בשעה שנועדו יחד בחדר לימודו של רבי ראובן יוסף. ניתן רק לשער כי רבי ראובן יוסף שעסק בתורת הקבלה בסתר, מצא לו תלמיד חכם וירא שמים המזכך עצמו בסילודין. כזה שראוי להעביר לו את משנתו בתורת הנסתר.

בחודש ניסן תשנ”ה ניצחו אראלים את המצוקים ולאחר שסבל ייסורים נוראיים הסתלק רבי ראובן יוסף לבית עולמו. מעריציו הרבים ביכו את לכתו כשהם סופדים לדמות המופלאה שהאירה להם את הדרך באור יקרות ואשר שימשה מוקד לשפוך את דם התמצית של הלב הנשבר ולבקש שיתפלל בעדם.

מבין מעלותיו הבלתי מושגות של רבי ראובן יוסף היה כוחו המפורסם בקריאת ‘קוויטלאך’ לתפילה. בכל מקרה של שאלה דחופה: חולה השוכב על שולחן הניתוחים ומשפחתו מבקשת לדעת כיצד לנהוג, או שידוך שמעלה תהיות בלב ההורים, היה רבי ראובן יוסף מבקש שיכתבו לו על דף את שמו של הזקוק לישועה ואת שם אמו ולאחר עיון קצר היה משיב את תשובתו לשואל. ויהי הדבר לפלא.

כל זאת אבד להם לישראל עם לכתו של הגאון הצדיק ראש ישיבת הנגב. וכי מהיכן להם לבני הקהילה לדעת שבשעה שנסתלק מעמם, באותה שעה ממש החלה לזרוח שמשו של רבי שמעון בבני ברק?

ימים ספורים לאחר פטירתו של הגרר”י גרשנוביץ, החל אחד מבני משפחתו של הגר”ש לחוש כאבים עזים ברגלו. הכאבים הלכו וגברו והלה שהיה ירא מן הרופאים חשש ללכת לדרוש בעצתם שמא יתגלה לו הנורא מכול. בצר לו, פנה אל רב שימען בבכי רב: “ירא אני שמשהו נורא מתחולל בגופי, מה אעשה ומיראי בתי החולים הנני”.

כאמור, היה זה סמוך לפטירתו של רבי ראובן יוסף. עד לאתו יום לא עסק רבי שמוען כלל בנתינת ברכות ובאותו היום, אל מול צערו של בן המשפחה נעמד בעיניים עצומות, התפלל בכוונה והזכיר את שמו ושם אמו של החולה. לאחר שסיים, התרחש דבר פלא – רבי שמעון פנה אל החולה באומרו: “אל תחשוש. לך לעשות צילום ובדיקות כנדרש. תראה שהאבחון הרפואי יגיד כך וכך. לא משהו רציני”.

יצא בן המשפחה מביתו של הגר”ש ומיהר לבית החולים. הייתה לו תחושה שרבי שמעון לא דיבר דיבורי סרק. ואכן לשמחתו ולהפתעתו כאחד, תחזיתו של רבי שמעון הייתה מדויקת. בני המשפחה ששמעו את דבר המעשה נרעשו לגלות כי בקרבם איש קדוש. הכול ידעו כי הוא איש רם מעלה, אבל, טרם הכירו את כוחו הנסתר בברכה.

 מופת בוויליאמסבורג: מעטה ההסתרה נסדק

מאמצים רבים עשה רב שמען כדי להסתיר את עצמו מהסובבים אותו, אך בני משפחתו ומספר מצומצם של מקורבים החלו ליהנות מברכותיו כבר באותן שנים. עודו משמש כמגיד שיעור ומו”צ, כבר הכירו בסביבתו הקרובה כי אדם גדול בקרבם, נשמה שירדה לעולם כדי לזכות את ישראל בטללי נחמה ולראות בסבלותם.

עברו מספר שנים עד שמעטה ההסתרה החל להיסדק. בימי ילדותו בחליסה, שררו יחסי ידידות עזים בין משפחת גלאי לאחת המשפחות בשכונה והילדים בילו שעות יחד אלו בביתם של אלו. כבר אז, הבחין אחד הילדים מבני המשפחה השכנה, כי הנער שמעון מתנהג בצורה שאיננה מאפיינת את בני גילו.

משגדל הילד, הקים את ביתו מעבר לים בוויליאמסבורג שבניו יורק. בוקר אחד, קם בבהלה: עיניו שהיו בריאות לגמרי החלו לכהות. ראייתו הפכה למטושטשת מיום ליום עד שכמעט וחדל מלראות. הוא החל לחשוש שבקרוב ישתלט עליו העיוורון לנצח והסתובב מפוחד במשך חודשים. הרופאים שלחו אותו לבדיקות שאת תוצאותיהן לא ממש הצליחו לפענח. הלה לא ידע את נפשו מדאגה. הוא, בני משפחתו וכל מכריו שהרבו בתפילות בעדו.

באחד הימים, הגיע רבי שמעון לארצות הברית לרגל שמחה משפחתית. השמחה נערכה בוויליאמסבורג ולשם כך התאכסן אצל אחותו המתגוררת במקום. השכן לשעבר נזכר בילד הפלאים מחליסה, ניגש לאכסניה והחל למרר בבכי: “רבי קדוש, מתחנן אני בפניך, אנא, ברך אותי שאחלים מהמחלה הנוראה שפקדה את עיניי. הלא משמים הגיע רבינו לכאן בימים אלה, ומי יודע אם לא לעת כזאת”.

רבי שמעון, שכל ימיו נחבא אל הכלים ומעולם – עד אז – לא השתמש בכוח ברכותיו למי שאינו מבני משפחתו, ביקש על נפשו: “וכי אני, מי אני ומה אני?”, אמר. היה זה היום האחרון לשהותו של רבי שמעון על אדמת אמריקה והמזוודות עמדו כבר ארוזות בצד הדלת, מוכנות ל’טקסי’ שייטול אותן ואת בעליהן לנמל התעופה. אלא שאותו יהודי התעקש. הוא עמד כעת חוסם בגופו את הדלת ומתעקש בנחרצות: “רבי, ברכני!”

משראה רב שמעון את צערו של היהודי, נשבר ליבו בקרבו ובבת אחת נפרצו המחסומים שכפה על עצמו כל השנים ואמר בקצרה: “בעזרת השם, אתה תהיה בריא, אתה תהיה בריא”.

למחרת קם הלה ממיטתו והנה הוא רואה כאחד האדם. תחילה שפשף את עיניו בתימהון, אחר כך בחן היטב שהוא אינו חולם ולבסוף הגיע למסקנה כי הבריא במפתיע. עיניו שבו לראות כפי שהיו קודם שתקפה המחלה. הוא אמנם האמין בברכתו של רבי שמעון, אך לא חלם שתתגשם בכזו מהירות. חיש קל התפשטה השמועה בכל רחבי וויליאמסבורג וגלילותיה. שכנים באו ויצאו בזה אחר זה כדי לראות את הפלא הגדול ניצב מול עיניהם, רואה כאחד האדם וחיוך ענק של הודיה לה’ על שפתיו.

ורבי שמעון? הוא כבר היה באותה שעה על טיסת ‘אל-על’ העושה את דרכה ארצה. עיניו הקדושות שקועות כמו תמיד בספר הקטן שעל שולחן האוכל במטוס. מעל ראשו ריצדה נורה צהובה כמו פורצת במחול ומצטרפת לחוגגים שהשאיר אחריו בניו יורק.

 מאותו יום פקע שמו ברשות הרבים של ניו יורק. רבים החלו לבקש את ברכתו ורבי שמעון נענה. הסכר נפרץ ומאז הפך לנהר ההולך ומתגבר. ברכותיו שהתקיימו בזו אחר זו, כוח תפילתו העושה רעש גדול בשמים, הפכו אותו לרבם הלא רשמי של רבים מיהודי ניו יורק. מאז, בכל פעם שהוא מגיע לארה”ב, ממתינים המונים לקבל את פניו בשדה התעופה כשהם נלחמים על הזכות ליטול את מטלטליו של הצדיק.

 “תשמור שבת!”: תאונה משנה חיים

הכביש החולף בסמוך לכפר סבא – סואן בכל שעות היממה. ציר מרכזי החוצה את ערי המרכז בואכה השרון וצפון הארץ. השעה 12 בצהריים, ורבי שמעון עושה את דרכו לבקר חולה בבית חולים בעיר.

מוחו אחוז שרעפים. הלילה האחרון הציב בפניו אתגר חדש, קושיא שצצה באמצע לימוד הסוגיא ולא נתנה לו מנוח. עד עתה, הוא עדיין מעביר במחשבתו את כל שיטות הראשונים בסוגיא, מנסה להבקיע דרך חדשה שתיישר את ההדורים ותסלק את המכשול שמפריע להבנת הגמרא.

מרחוק עשתה את דרכה במהירות משאית צבאית. רבי שמעון השקוע בשרעפיו אינו מבחין בה, ואילו נהג המשאית היושב בתא העליון הבחין ברב הצועד מעדנות על הכביש, ברגע שאחרי האחרון. את הנעשה כבר לא היה ניתן להשיב.

קול חריקת בלמים. לאחריו כמה שניות של דממה. ריח הצמיגים החורכים את האספלט נישא באוויר וסימנים שציירו טביעת גלגל על הכביש הובילו לעבר דמותו של רבי שמעון השרוע מרחק כמה מטרים. המשאית פגעה בו בעוצמה והטיחה אותו למרחק.

ליבו של הנהג הפוגע, איש שרותי הביטחון שחובת האחריות על כתפיו, צנח. דרוך כולו התכופף לעברו של רבי שמעון שנאנק מכאבים ושאל בבהלה: “הזמנתי אמבולנס, מיד יגיע, מה אני יכול לעזור לך ברגע זה?” ורבי שמעון, כל עצמותיו מרוסקות ועוד רגע יצלול לתהום של חוסר הכרה מרוב ייסורים, משיב בקול חלוש: “בוודאי יכול לעזור לי, יהודי. תשמור שבת, זה יעזור”, ומיד קרס מתעלף.

בינו נא זאת. לאחר אותה תאונה, אושפז הגר”ש בבית החולים לתקופה ממושכת. גם אחרי שהשתחרר המשיך לשיקום בבית לוינשטיין למשך חודשים ארוכים, ובכל זאת, כל שהיה חשוב לו באותן שניות קריטיות הוא לבקש מהנהג הפוגע “תשמור שבת”. כשכואב – צועקים, ומה יעשה יהודי הכואב שני כאבים, כאב אחד גשמי ואחד רוחני? יצעק את שכואב לו יותר – “תשמור שבת קודש, זה בטח יעזור!”.

הנהג עמד נדהם ומאותו יום החל לשמור שבת כהלכתה. מסביב התגודדו נהגים רבים שעצרו את רכבם כדי לנסות ולסייע לרב המוטל פצוע על הכביש. בין אותם אנשים היו גם זוג מבוגרים שהיו עדים למעשה ושמרו את הדבר בליבם.

למחרת, הגיעו לבית החולים בכפר סבא וביררו אצל פקידת הקבלה היכן מאושפז הרב שנפצע אתמול בכביש הסמוך. הפקידה הפנתה אותם לחדרו של הרב והם נכנסו כשארשת פניהם מבשרת על נהמת הלב הגואה. “כבוד הרב”, פתחה האישה, “אנחנו מתנדבים בעמותה העוסקת במאבק למען גיוס בני הישיבות. כל השנים חשבנו שאין שום הגיון שמי שיושב ולומד בישיבה יקבל פטור מהשירות הצבאי. מה שקרה אתמול על הכביש, עורר אותנו לחשוב מהו כוחה של תורה. אם לימוד התורה יכול להפוך בן אדם לכזה שכל מה שאכפת לו ברגעים קשים שכאלה זה הערכים שלו והדאגה שיהודים אחרים יקיימו אותם, אנחנו פורשים מידית מהעיסוק שלנו במאבק נגד עולם התורה”, סיימה את הדברים בהתרגשות גדולה.

גדולי ישראל עלו ובאו לחדרו שבבית החולים. בין המבקרים שבאו לדרוש בשלומו היו מרנן הגראי”ל שטיינמן והגר”ח קנייבסקי שהתעקשו לעלות את המדרגות ברגל – ולא במעלית – כדי לזכות בשכר פסיעות ולהביע את הערכתם הרבה לחולה המאושפז.

בגין אותה תאונה – שהתרחשה לפני יותר מעשור ומחצה – אושפז הגר”ש מספר פעמים המצטברות למשך חודשים רבים. גם אחרי ששוחרר לביתו, לא יכול היה לצעוד על רגליו, ונזקק לכיסא גלגלים ומאוחר יותר, במשך שנים ארוכות, למקל שסייע בהליכתו. ייסוריו והנהגתו הרעישו את הלבבות. יהודים רבים הורידו דמעה לשמע קידוש השם העצום ומעריצים רבים החלו לראות בו את הכתובת לכל דבר בחייהם. רב שימען החל מקבל אנשים במשך שעות ארוכות לעצה, ברכה וקריאת ‘קוויטלאך’.

ומרגע שנפתחו השערים, הקהל המסתופף בצילו הולך וגדל ורבי שמעון עושה כל שביכולתו להיענות לכולם בכל עת ובכל זמן ועל חשבון כל ענין אחר. רק על סלע איתן אחד הוא אינו מוותר ויהי מה. אלו הן שעות הלימוד הפרטיות שלו. הרגעים המרטיטים בהם הוא מתייחד בשירת התורה. קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא.

• • •

כדאי רבי שמעון:  מעריציו של הגר”ש גלאי מארבע קצוות תבל, אינם עושים דבר מבלי לקבל את ברכתו ועצתו, והוא מצידו מתמסר לדורשיו גם אם זה עתה שב מטיסה מפרכת

מכל רחבי העולם משחרים לפתחו. חסידיו מתגוררים בארץ, בארה”ב, באירופה, באוסטרליה, בקנדה ובאמריקה הדרומית. הגר”ש מגיע מדי תקופה לקהילות השונות ברחבי העולם כדי לחזק את ידי תלמידיו הרבים ולעודד את רוחם. ומאידך, יש רבים מחסידיו ברחבי תבל שלא יעשו צעד מבלי להיוועץ תחילה ברבי שמעון. דבר שבשגרה להיכנס למעונו בבני ברק ולפגוש שם בליל של שפות, תושבי ארצות שונות ש’קפצו’ לכאן ליום או שניים כדי לשאול שאלה דחופה ולשוב הביתה.

•

לקראת ל”ג בעומר רבה התכונה. ההמונים העושים את דרכם בטיסות שונות מרחבי העולם כדי לעלות לציון הרשב”י במירון, מנצלים את ההזדמנות ועולים גם לביתו של רבי שמעון בבני ברק. לתפוס ברכה על הדרך למירון, לאו מילתא זוטרתא היא.

אחד ממקורביו המתגורר בארה”ב, הגדיל לעשות, ואת אשתו שהלכה לעולמה טמן בחלקת קבר בארץ הקודש כשהוא מסביר: “כך, בכל שנה ביום ההילולא תהיה לי הזדמנות להיכנס אל הקודש לרב שימען”.

•

כדי לקבל תור רשמי בקבלת הקהל בביתו, יש להזמין תור במערכת טלפונית המיועדת לכך, בדרך כלל שבועיים מראש. שח לנו אחד ממקורביו: “באחת הפעמים עליתי לביתו בשעות הערב, לאחר שבבוקר שב מטיסה מפרכת מאוסטרליה הרחוקה. הייתי בטוח שהרב כבר הספיק לנוח לכל הפחות איזה שעה או שתיים. להפתעתי מצאתי אותו חלוש מן הרגיל. ‘מהבוקר לא הכנסתי כלום לפה’, אמר לי, ‘הגעתי הביתה היישר מהמטוס ויש הרבה אנשים שחיכו שאחזור, איך אני יכול לאכול או לישון כשיהודים צריכים אותי, איך?!'”.

ואם בכל ימות השנה כך, בימי הפורים על אחת כמה וכמה. אוטובוסים משנעים מאות אנשים מכל רחבי הארץ. המונים עולים לביתו. השמועה בין חסידיו טוענת כי מי שמתברך ממנו בפורים, חזקה שהברכה תתקיים במלואה, ולא זו בלבד, אלא שבימי הפורים אפשר ‘להוציא’ ממנו כל מה שמבקשים. “הוא שרוי בשמחה עילאית”, אומר אחד מחסידיו, “ומי שלא ראה את הבכי המעורב ברגשות גיל בשעה שהוא מדבר בסעודת המצווה מעניינו של יום, לא ראה שמחת פורים אמתית מימיו”. השנה, מפאת הלחץ העצום, נשכרו מאבטחים מיוחדים כדי לנווט בתבונה את העומס הכבד על דלתות ביתו. נוצר מצב שתור ארוך משתחל מביתו שבקומה ראשונה ועד לרחוב הראשי. והמאבטחים שהוצבו בנקודות שונות סייעו בשמירת הסדר והקלו על תנועת ההמונים.

•

גבירים רבים עומדים לפניו בהכנעה גמורה. לא אחת, באים לשאול את דעת קודשו על עסקה כזו או אחרת. יש שלא יזוזו מבלי לקבל את ברכתו. למרות תבונתם העסקית, אם לא יורה להם להתקדם עם העסקה – אין על מה לדבר. “רב שימען הוא המילה האחרונה ב’ביזנס’ שלי”, מגלה לנו גביר גדול מקנדה הנמנה על מעריציו הקרובים, “אני קורא את כל התחזיות הכלכליות לפני ביצוע כל עסקה שהיא, אך בשום אופן לא אחתום לפני שאצליח ‘לתפוס’ שיחה עם רב שימען ולקבל את ברכתו. הרבה פעמים הוא אומר לי, ‘לא כדאי’, ואני פורש מהעסקה באותו רגע. נוכחתי לדעת, שאפילו כשהמומחים הגדולים צפו רווחים של מיליונים, דעתו של רב שימען היא זו שהוכיחה את עצמה בסוף”.

•

בחתונות צאצאיו, שמחה אדירה עולה על גדותיה. זוהי שעתו הקסומה של רבי שמעון שהפך את השמחה למרכיב חיוני בחייו. “תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה”, הוא חוזר ומוכיח תמיד את המשחרים לפתחו משהוא מזהה עליהם עצבות שאיננה במקומה. זוהי גם שעתם היפה והרווחית של סוכני נסיעות מכל רחבי העולם. מאות מחסידיו מגיעים לארץ להשתתף בשמחת רבם הנערץ, כשחלקם נשארים לכל שבוע השבע ברכות במהלכו מתקיימת שמחה מיוחדת לתושבי חו”ל באחד הערבים.

 אשרי עין ראתה את רבי שמעון כשהוא בז לגופו, בז לכבודו, בז לדעות ומה יאמרו בני אדם והוא מפזז לפני החתן והכלה כתינוק שסיים תלמודו בבית הספר. לקול מצהלות חסידיו הרבים נעמד רבי שמעון על גבי כיסאות או חפצים מזדמנים אחרים והוא שר בדביקות ובשמחה עילאית כשכל גופו מתאמץ ומרחף מעל גבי האולם.

המחזה הוא פלא גדול החוזר על עצמו בכל פעם מחדש. הגר”ש כבר אינו אדם צעיר, והתאונה שעבר בנוסף להתנזרותו התמידית מאכילה – בוודאי לא תורמות חוסן לגופו, ובכל זאת, ברגע שהתזמורת נותנת את האות ננסכים בו כוחות חדשים ממקור בלתי נדלה ועד סוף החתונה הוא רוקד בעוז וברגשי גיל כשהוא כמעט ואיננו מתיישב לנוח. רק כשמי מבני משפחתו מכריח אותו ומתחנן, הוא נכנע, נח קמעא, ושב לרקוד במרץ.

עם אחיו, הגר”י גלאי. באדיבות הצלם

•

הרוצה להתחזק בעבודת השם, ייצא אל אחד מבתי הכנסת בהם מתפלל הגר”ש. עם שעת סיומה של התפילה, נעמד רבי שמעון על רגליו, ומתחיל לומר בקול וברגש רב את תפילת ‘עלינו לשבח’. קבלה נסתרת יש לו כבר מזה שנים רבות ואת התפילה החותמת את תפילת שחרית, מנחה ומעריב הוא קורא במתינות ובקול גדול כשמדי פעם הוא פורץ בבכי של דבקות לבורא. פעמים רבות, אמירת ‘עלינו’ כזו נמשכת יותר מאשר התפילה כולה. אשרי עין ראתה את זאת, סכרים נפרצים, מעיין בלתי פוסק של דמעות ניגר על פניו. בכוחן לזעזע את לב השומעים העומדים מרותקים אל מול המחזה המפעים.

“לתקן עולם במלכות ש-ד-י”, זועק רֶבְּ שִׁימֶען ממעמקי ליבו.

“וה-א-ל-י-ל-י-ם כרות יכרתו—ן”.

ובית הכנסת נרעד, יחד עם לבבות המתפללים האחרונים שהמחזה לא ימחה מליבם לעולם.

• הכתבה מתפרסמת באדיבות ‘בקהילה’