ספינר, טורטית והתאבדות דמוגרפית

 1.

הסיפור הכי חשוב ביחס לראש ממשלת צרפת החדש הוא לא רעייתו שמבוגרת ממנו ב-25 שנים. הסיפור הוא הדור הבא. לעמנואל מקרון אין ילדים ביולוגיים.

בכך הוא מצטרף לאנגלה מרקל קנצלרית גרמניה שמעולם לא ילדה ולתרזה מיי ראש ממשלת בריטניה שלא הביאה ילדים לעולם. המועדון האירופי הזה כולל גם את פאולו ג’נטילוני ראש ממשלת איטליה, מארק רוטה ראש ממשלת הולנד, סטפן לוון ראש ממשלת שבדיה, קסאבייה בטל ראש ממשלת לוקסמבורג וניקולה סטרג’ון מנהיגת סקוטלנד.

לכולם אין צאצאים משלהם. גם לז’אן קלוד יונקר, נשיא הנציבות האירופית.

לא, אין כאן דיון בשאלה איך מי שלא קם אף פעם בלילה להכין בקבוק ולא החליף מעולם חיתול יכול להנהיג אומה. זה גם לא מנומס להיכנס לחייהם האישיים של נבחרי הציבור. ובכלל, מקרון הרי אימץ את ילדיה של רעייתו מנישואים קודמים, ותרזה מיי אמרה בעבר בצער שהייתה רוצה ילדים משלה.

אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת אפשר בהחלט לזהות כאן אמירה.

אירופה כפי שהכרנו אותה – שוקעת ונעלמת. היא לא מאמינה בהבאת חיים חדשים לעולם, ביצירת הדור הבא. בעוד ועוד מקומות ביבשת מתרחשות יותר פטירות מלידות. אפשר לקרוא לזה התאבדות דמוגרפית.

בגרמניה יש ערים שבהן גני ילדים נסגרים והופכים לבתי אבות, והמקצוע המבוקש ביותר הוא רופאים גריאטריים, אבל אין צעירים שיאיישו את המשרות האלה. תהליכים רבים הובילו לכך: פירוק מוסד המשפחה, החשש מטרור, ההתרחקות מהמסורת, האינדיבידואליזם הקיצוני, הגלובליזציה, הליברליזם.

ובמובן הזה, יש לנו ארץ נהדרת, חפצת חיים, עם שיעור ילודה אחר לגמרי. יחי ההבדל.

מול אירופה המקשישה, אחת הסיסמאות הפופולריות של פוליטיקאים בישראל היא “למען עתיד ילדינו”. שר האוצר מקדם במרץ תכנית שעונה לשם “נטו משפחה”. והשבוע, בבית האבלים שבו ישבו שבעה על הרב בני אלון ז”ל, חבר הכנסת והשר לשעבר שהלך לעולמו, הסתובב בין המנחמים הריאיון האחרון שנתן.

אלון נשאל: מה המסר הכי חשוב שהיית רוצה להעביר כיום?

זו הייתה תשובתו: “שום דבר לא יותר חשוב מן ההמשכיות המשפחתית. משרשרת הדורות המחברת חוליה לחוליה במימד העמוק, היהודי, ההיסטורי. כל אדם עושה מה שהוא יכול לעשות, אבל זמנו של היחיד תמיד מוגבל, אלא אם כן הוא חי בתודעה שהוא חלק מנצח ישראל. ולא כסיסמה, אלא כחוויה חיה שבה אני זוכר בכל עת שאני בנם של הוריי ושל זקניי, אביהם של ילדיי וסבא של נכדיי”.

2.

השיח הציבורי על השבת די מדכא. חוקים, כפייה, צעקות, משברים פוליטיים.

בפרשת השבוע, פרשת “אמור”, אנחנו מקבלים את הציווי הבסיסי: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִיא לה’ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם”. ובדיוק השבוע, קיבלתי שתי הוכחות שאפשר גם אחרת. שיש סיכוי להבנה ששבת היא מתנה משותפת של כולנו. שזה יכול לקרות מתוך רצון והזדהות. הרי מה יותר פשוט ומתבקש מהפוגה שכזו.

נתחיל בתמונה ראשונה שהפכה ויראלית למדיי. מאז שהפך לשומר שבת, ‘קפה גרג’ בנמל תל אביב מציב שלט גדול בכניסה למקום בכל שבוע מחדש, לפני שבת: “אוגרים כוחות בשבת, ומפנקים אתכם כל השבוע. נשמח לשרתכם עם צאת השבת”.

לפני כמה ימים פרסמו הבעלים של “רפטינג נהר הירדן” הודעה דומה, מפורטת יותר: “שלושת האחים והבעלים אורי, ערן ויניב גיגי מסכמים 20 שנים של עשייה והצלחה בהחלטה כנה ואמיצה להפסיק להפעיל את האתר בשבת וחג.

“הגענו למסקנה שהמרוץ הארוך להצלחת העסק, המסעדה והאטרקציות חייב להשתנות. בטוחים שתבינו. גם לנו מגיע לנפוש ולנוח בחברת יקירינו”.

בראיונות בתקשורת בעקבות ההכרזה המדוברת, ערן גיגי נשאל רבות על ההפסדים הצפויים, אבל לא על הדבר עצמו: “גם אם תהיה פגיעה בהכנסות זה משתלם” אמר. “להיות בבית עם המשפחה יותר שווה”.

אבל בעצם, למה שתהיה לעסק שומר שבת פגיעה בהכנסות?

ובכן, זה בגללנו. הכול תלוי במודעות של אוהבי השבת, בהתארגנות צרכנית למען יום מנוחה במשק. אם מי שהשבת חשובה לו (גם אם אינו דתי) היה מקפיד לקנות רק במקומות שנותנים לעובדים לנוח ביום הזה, הבעלים היו מרגישים זאת בכיס, ולטובה. לא בחרמות ולא באיומים, אלא בעידוד ובפרגון.

בששת ימי המסחר אפשר לברר בקלות אם עסק שובת ביום השביעי, ואז להחליט האם לקנות בו, וכמה. הישראלים כבר הוכיחו במחאת הקוטג’ שאם הם רוצים להצית מחאה צרכנית הם יכולים. תל אביבים רבים, שחרדים לגורל המכולות השכונתיות בעידן ה-24/7 של הרשתות הגדולות, כבר מקפידים לקנות שם כדי לעודד את בעלי העסקים הקטנים.

המערכת הפוליטית סערה השבוע סביב “חוק הלאום”. אבל אם כבר מדברים על סמלים לאומיים – השבת היא אחד החשובים שבהם.

3.

שני נושאים הפכו השבוע להיסטריים, והולידו גל של בדיחות ועיסוק אובססיבי: הטורטית של ברגותי ומשחק הספינר.

תרשו לי לא להתלהב מההישג הכביר של כוחות הביטחון שהצליחו לגרום למרוואן ברגותי לנשנש טורטית בשירותי השב”ס. מבצע אנטבה מרשים אותי קצת יותר. הרי שביתת הרעב של האסירים גם ככה לא התרוממה ותפסה תאוצה. דווקא סרטון מציצני כזה, שהיה ברור שייתפס בעיני הפלסטינים כ”זיוף ציוני”, עלול היה להלהיט את הרוחות. ובכלל, מה בדיוק הוכחנו פה, ולמי? זה באמת מפתיע לגלות שאדם שאחראי לרצח ישראלים הוא גם לא הכי אמין כשזה מגיע לממתקים?

היסטריית הספינר, לעומת זאת, היא פשוט תענוג. סוף סוף משחק אמיתי, פיזי, לא וירטואלי. משהו פשוט ומוחשי שכיף לסובב ושמאתגר את הילדים להשתפר בכל פעם מחדש.

אותם ילדים שרק לפני כמה חודשים הסתכנו ורדפו אחרי “פוקימון גו” דמיוניים עם הסלולרי, מבקשים לעצמם כעת בסך הכול גרסה מתקדמת של סביבון. נס גדול היה פה.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות