הייתי אז ילדה קטנה, בת 3 שנים בסך הכול. יצאתי עם אמי לערוך קניות במרכז העיר.
והנה לפני, לא פחות ולא יותר, כושי קטן!
עד אותו יום לא נתקלתי בכושי. בשבילי זו הייתה התרגשות עצומה.
אחד מהספרים שהכי הכי אהבתי לשמוע באותם ימים, סיפר על הכושי הקטן.
זה היה שיר, ששרנו ללא הפוגה:
“פעם הייתי, פעם הייתי בתימן, שם ראיתי, שם ראיתי, כושי קטן”.
לראות כושי בעיני, זו הייתה חוויה שאי אפשר להבינה.
תמונת הכושי הקטן שבספר הייתה נעוצה בראשי, ולא חלמתי שאפשר לראות את התמונה הזו במציאות.
והנה, לא יאומן, כושי קטן, כמו בספר בדיוק, ניצב לו לפני. עזבתי את ידה של אימא, ומבלי שהיא הספיקה לשים לב, רצתי לעבר הכושי.
“לאן את רצה?” – קראה אחרי.
“הנה הכושי הקטן” – קראתי בצהלה, ועוד לפני שהוא הבין מה אני רוצה לעשות, חיבקתי אותו בשתי ידי.
•
במעשה הזה נזכרתי עכשיו, כששמעתי על פיצוי לעובד אתיופי שכונה בשם: “שחור”.
נזכרתי בסיפור הזה גם לפני מספר שבועות, כשבית המשפט פסק למלצרית צעירה לשלם לזוג יוצאי אתיופיה שכינתה אותם “כושים” – סכום גבוה במיוחד.
אולי נשארתי תמימה, כילדה בת 3, אבל גם כיום אינני מבינה איך אפשר לבטל דרך חוק מילה שאינה גסה ואינה מוכיחה על רוע לב? (כמו המילה: “נאצי”).
במקום לבטל את המילה – היה עלינו, אחרי כל-כך הרבה שנים, שבהן הקמנו מדינה והבאנו אליה אנשים מכל הצבעים ומכול הסוגים – לפאר את המילה, להעלות אותה בדרגה, ולהחדירה לראשינו, בכך שהיינו מסבירים לילדינו שאין אנשים שונים, ולא משנה אם עורם הוא לבן יותר מלבן, או שחור יותר מחום.
ילד קטן קולט בתמימות כל מה שאנו מחדירים בו וגדל לתוך התובנות הללו.
חלפו שנים מאז ש”כושי” או “שחור” הייתה מילה נרדפת לרשע ולכוחניות, ורק בידינו ההחלטה אם לחזור לימים שבהם היו אלו מושפלים, או לחיות בימים של היום ולשנות את ההסתכלות המעוותת.
•
האיסור להשתמש בכינויים מבישים אינו קשור לצבע עור.
אם אדם פוגע ומעליב את השני, לא משנה אם הוא מכנה אותו “שחור” ומאיים עליו, או שיקרא לו בשם “לבן” – וירוצץ את גלגלתו.
אבל אם הוא לא פוגע ולא חושב להעליב – אז מה אם קרא לו “שחור”?
אותה מלצרית צעירה, לא התכוונה להעליב. היא רשמה על דף החשבון את המילה: “כושים”, כדי לעשות לעצמה סימן ולזכור מהו השולחן שלהם.
היא אפילו לא חלמה להעליב או לפגוע. בטוחני שבאותה מידה הייתה כותבת על הדף “אמריקאים”, אילו היו דוברי אנגלית יושבים במקומם; או “חרדים”, אילו היו אלו אנשים חרדים.
לעומת זאת, אם מישהו מעליב יוצא אתיופיה, מדבר אליו לא יפה, מכנה אותו בכינויים מלעיגים, מזלזל בו ומוריד את ערכו באופן אחר, גם אם לא יקרא לו בשמות משמות שונים כמו “כושי” או “שחור”, הוא ראוי לגינוי ולעונש.
לדעתי יש הבדל בין “נאצי” לבין “שחור”. פספסנו, כשגרמנו להשוואה בין שתי המילים הללו. הפסדנו, כשאסרנו בחוק אחד להזכיר את שתי המילים.
גרמנו לצבע השחור או הכהה להיות ‘פחות ערך’ וזה בדיוק הפוך ממה שרצינו.
במקום ללמד את עצמנו ואת ילדינו שהמשפיל והמעליב הוא המפסיד, לימדנו את עצמנו ואת ילדינו להסתיר את צבע העור, למחוק אותו, לאסור את השימוש בו, כי הוא זה שמבייש ומשפיל.
חבל.