• עורך המבשר, בנימין ליפקין, איך נוצר הקשר המיוחד שלך עם מירון?
“הסיפור הוא כדלקמן”, פותח בנימין ליפקין את שיחתו עם חרדים10. “סבא שלי, אבא של אמי, ר’ חיים זאב לאופר, היה איש מירון כל השנים. למעשה, הוא עלה ארצה מפולין, נקלע למלחמת השחרור. כשהוא עלה ארצה, התברר לו שנותר יחיד מכל משפחתו – הוריו, אחיו, אחיותיו, כולם נהרגו בשואה, והוא עצמו, עם משפחתו הקטנה, התיישב בגליל. הקים את ביתו הראשון ליד הציון במירון, כשזה עוד היה כפר ערבי נטוש.
לימים הגיעה לשם הסוכנות והקימה את היישוב מירון. כשעשו גורל מי יזכה בכל בית, אותו הוציאו מהגורל – ואמרו: ‘אתה מקבל את המקום הכי קרוב לציון’.
אחד הסיפורים היותר נודעים שמתהלכים במירון כל השנים הוא הסיפור עליו ועל סבתא שלי, שהייתה חולה במחלת הטיפוס ואושפזה בבית חולים פוריה בטבריה. מידי בוקר הוא היה יוצא ממירון באוטובוס לבקר אותה, אבל לפני כן היה ניגש למקום היחיד שבו היה קו טלפון במושב, היה מתקשר לשמוע מה שלומה.
בוקר אחד כשהתקשר אמרו לו שמצבה מאד-מאד גרוע ועד שיבוא לא יהיה לו את מי לראות. ככה אמרו לו. כששמע את הדברים, במקום למהר לעלות לאוטובוס, עלה קודם לציון – לרבי שמעון בר יוחאי, נעמד בפתח הציון ואמר: ‘ריבונו של עולם, אם אשתי צריכה למות אני מבקש שתיקח את הפרה שלי במקומה. שהפרה שלי תמות במקומה’.
אמר את זה, ומיד יצא, התחיל לרדת מההר הגדול של מירון, והנה השכנים מקדמים את פניו בצעקות: ‘הפרה שלך גוססת ואתה אצל ר’ שימען?’ הביאו את רופא הבהמות ותוך זמן קצר קבע את מותה של הפרה.
סבא שלי החליט שלפני שהוא יוצא מהכפר, הוא שוב מרים טלפון לבית החולים. הרופא אומר לו: לא יודע מה קרה, אבל אשתך יושבת על המיטה ושואלת מה קרה, למה לא היית בבוקר.
סבתא שלי חיה עוד 9 שנים אחרי הסיפור הזה. הוא העיד על עצמו שלא היה דבר שהוא ביקש מרבי שמעון בר יוחאי והוא לא קיבל. איש מירון וותיק, כולם מכירים אותו.
• כשאתה אומר שאתה נכד של מירון, דור שלישי במירון, מה הזיכרון שלך הראשון ממירון כילד?
אני זוכר זכרון די קלוש שהיינו מגיעים לשם, סבא שלי היה מדליק שם את ‘נר התמיד’, שזה היה זכות שלו. זה יותר בצד של קבר רבי אלעזר, זה לא כל-כך נגיש לציבור, אבל זה ‘נר תמיד’ שדולק על שמן מעת לעת. הוא היה המדליק של זה.
פעם אחת, אחד מבני משפחתי לא הרגיש טוב והוא נתן לו את השמן לשים במקום שבו הייתה לו בעיה, באוזן, וזה חלף כלא היה. לימים הוא הוריש את החזקה הזו לרב מאיר שטרן, רבה של מירון.
אני זוכר את הימים בהם היינו באים לחופשות במירון אצל הסבא שלי. מאז שאני זוכר את עצמי נהגתי לנסוע בל”ג בעומר למירון. סבא שלי כתב בצוואתו: ‘בעלותכם מירונה הזכירו אותי’. סבתא שלי קבורה שם בבית הקברות במרומי ההר. הוא עצמו נקבר בירושלים כי הוא כתב שאם יפטר במירון שנקבור אותו במירון, ואם לא – אז בהר הזיתים, ליד חמיו.
בהחלט כולנו במשפחה חשים צורך להגיע למירון בל”ג בעומר וחשים למקום קשר נפשי עמוק מאוד.
• כשאתה מסתכל על מירון של היום ועל מירון שהייתה פעם, אתה מתגעגע?
אין ספק שהיא הייתה הרבה יותר אותנטית. אמא שלי מספרת שכשהיא הייתה ילדה, היו מקימים אותה ואת אחיותיה וגם את אחיה, שבהמשך גר שם הרבה שנים במירון, הוא כבר נפטר – באמצע הלילה ואומרים להם ‘ישנתם מספיק’, תנו מקום לאנשים שבאו לר’ שימען לישון.
הם פינו בטבעיות רבה מאד את המיטות שלהם לאורחים שהגיעו. אני זוכר שסבא שלי תמיד היה כועס על אלו שקטרגו ובאו בתלונות על הדוכנים. הוא שמח שהתרבו העולים, ומעולם לא בא בשום תלונות אלא להפך.
• מה הסיפור הכי קדום אצלכם במשפחה סביב העלייה למירון בל”ג בעומר?
תאר לך שחתונת הורי, שהתקיימה בירושלים, הסתיימה בתשע בערב כי אנשי מירון היו צריכים לחזור חזרה למושב ולקטיף של למחרת. סבא שלי כל השנים הקפיד מאד להיות בל”ג בעומר במירון, גם כשגר בירושלים וגם כשגר בחו”ל וגם כששהה בבית אבות.
יום אחד אמא שלי באה בבוקר וראתה שהוא לא נמצא. מתברר שבלילה לבש את השטריימל, את הקפוטה, ירד למטה, עצר מונית ונסע איתה למירון, כי אמר: אני את מירון לא מפסיד.
• כשאתה מסתכל על מירון הישנה ושל היום, אתה חושב שבכל אופן יש נקודות שראויות לציון ולשבח על השינויים שקרו לאחרונה?
כן, אם בעבר זה היה בעיקר נחלת החסידים, היום כולם מגיעים, כל הקהלים, וכשאתה רואה את עם ישראל ביפעתו, כשאין חילוקי דעות, כולם רוקדים יחד, שמחים יחד, מתפללים יחד, אתה רואה כמה כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
זה דבר בהחלט יפה ומרנין מאד, הלוואי שיכולנו להחיל את זה לאורך כל השנה כולה. זה בהחלט דבר מבורך.
• למה אתה הכי מתגעגע בימי עבר שאתה זוכר?
שמחה יותר אותנטית, פחות ממוסדת. תראה, יש דברים שהיו ונשארו, השתיים בלילה וקבר רבי יוחנן הסנדלר, שיושבים שם כל נגני הקלרינט – זה דבר יפה שנשמר.
אני זוכר שבמירון עצמה נהוג היה כל שבת, ונדמה לי שזה עד היום, לשיר לכה דודי בניגון של בר יוחאי. היום כבר אין שבת ריקה במירון, פעם בודדים היו מגיעים, רובם היו מתפללים במושב למטה ובציון היו בודדים, סבא שלי היה בין הבודדים שהקפידו להתפלל בציון בכל שבת בשבתו.
• כשאומרים מירון, מה עולה לך בראש?
אני רואה את דמות סבי מול העיניים.
• אני רוצה לשאול אותך על הסאגה שהשנה העלתה יותר מתמיד: חילולי השבת.
קטונתי מלהכריע ולהביע דעה בנושא הזה, יש כאן אדמו”רים בתמונה, גדולי תורה, אני סמוך ובטוח שימצאו את העצה ויעשו הכל על מנת שלא יגרמו כאן חלילה חילולי שבת לשווא. צריך להיכנס לפרופורציה. סך הכל עם ישראל מגיע בהמוניו כל שנה בשבועות לכותל, וגם שם מקבלים את פניו כוחות הביטחון ויותר משנה רגילה.
אני חושב שבחצרות הקודש עושים את העבודה ולוקחים בחשבון את הכל. מטרתם חיובית וקדושה ויהיה שם רק קידוש השם.
• כשאני שומע את הדברים שלך, אני שומע אחד שיש לו חוויות רבות ממירון. מצד שני, כולנו יודעים את העיסוק שלך כאיש תקשורת. אתה מנסה להעביר את התחושות שלך? כל פעם מחדש. בהחלט. לכל אורך שנות עבודתי אני חולק את חוויותי עם הקוראים.