• שייע דייטש, מנהל ‘מרכז החסד היהודי-שערי צדק’ במוסקבה, מה הקשר שלך למירון?
מצד אמא שלי אני 9 דורות בירושלים. כמו כל ילד ירושלמי, היה לי קשר חיצוני ופנימי לרבי שמעון בר יוחאי. זה בא לידי ביטוי לא רק ביום ל”ג בעומר, אלא בכל השנה כולה. כשרצו לנסוע מה’חיידר’ לטיול – תמיד כללו את מירון כחלק מהמסלול.
נסענו לצפון למעין או מפל? לפני או אחרי או באמצע היה גם מירון. כילד להורים חסידיים, משפחה חסידית, הקשר למירון הוא בל ינותק. כבר מגיל 3 זכיתי, כמו כל האחים שלי וכל המשפחה, שיעשו גם לי חאלקה במירון בל”ג בעומר.
• זו בעצם הייתה ההיכרות הראשונה שלך? בחלאקה?
לפחות מה שאני זוכר, אולי הייתי גם לפני זה, אבל מה שאני זוכר זה ממעמד חלאקה.
• ומה אתה זוכר באמת מהחלאקה?
את החלאקה שלי עצמי אני לא זוכר, רק זוכר את של אחי, שנולד מיד אחרי. חוויתי חוויה מאד מאד משמחת, עם המון הכנות והתרגשות לקראת הנסיעה לר’ שימען, על אף שבאותם ימים היו אוטובוסים ללא מיזוג אויר, אוטובוסים ישנים, ובכל זאת החוויה הייתה גדולה ופשוט בלתי נמחקת.
• אתה יכול לשתף אותנו בחוויות האלו? אתה אומר חוויה בלתי רגילה.
מדובר במשך כל הילדות שלי, כשמיד אחרי פסח מתחילים את השירים של ל”ג בעומר בחיידר. כילדים, ככל שגלדנו, היינו מארגנים גם את המדורות של ל”ג בעומר והיינו אוספים קרשים מיד מפסח. כל ערב היינו הולכים ואוספים מהרחובות, שמנו במקומות מיוחדים.
באותן שנים היינו אוספים אפילו דלק מהשכנים, איפה שאני גרתי היו להם תנורי חימום על נפט או דלק, היינו אוספים בג’ריקנים של ליטר ושני ליטר דלק לקראת הל”ג בעומר. החוויות היו מאד מאד גדולות. אחרי זה כל ירושלים דיברה איפה הייתה הדלקה הכי גדולה – בבית כנסת הזה או בקהילה הזו. אלו היו חוויות שלנו בתור ילדים, גם בקשר להכנת המדורה וגם הנסיעה עצמה בל”ג בעומר למירון.
זכיתי להשתתף בחלאקות של כל האחים שלי, כי ההורים שלי לקחו אותנו תמיד למירון, לשמוח, להתפלל ולשמוח בשמחות של בני המשפחה שעשו חלאקעס שם. גם בכל השנה כולה, בשבתות, שבת בקיץ, שבת בחורף, רוצים לנסוע לשבת להירגע ולאסוף כוחות? שבת במירון.
ככל שגדלנו החוויות הלכו וגדלו. כבחורי ישיבה היינו מארגנים שבתות ביחד. היה לי חלק בהדלקות של באיאן. באותן שנים זה לא היה בצורה כל כך גדולה ומושקעת כמו עכשיו. פעם לא היו מערכות הגברה ופארנצ’עס, אז זכיתי לעזור שם באותן שנים. כך הלכו החוויות וגדלו, עד שלפני 17 שנה זכיתי לצאת לשליחות של הרבי מליובאוויטש ברוסיה, ומאז אני זוכה לנסוע כל שנה למירון בטיסה, ונמצא שם במהלך יום-יומיים לפני ההילולא, יום אחרי ההילולא, וחוזר משם עם כוחות ואנרגיה.
• כשמדברים איתך על מירון, עד כמה זה מושרש אצלך?
כדי להבין עד כמה מירון מושרש אצלנו הירושלמים החסידים, כשאנחנו מקבלים באלול תשרי את הלוח שנה, דבר ראשון אנחנו בודקים מתי חל ל”ג בעומר. עוד לפני שבדקנו תאריכי ימי הולדת ואחרים.
מוצאי שבת? יום חמישי בלילה? זה כולל שבת או לא? איך נסתדר? ועד כמה שידוע לי מחברים שלי ומבני משפחה, כולם עושים בצורה טבעית אותו דבר. לא שמישהו מחייב אותנו. אנחנו חיים לפני ל”ג בעומר לקראת היום, ואחרי ל”ג בעומר איך היה, ועם החוויות שנושאים איתנו.
לגבי סיפורים, המון חוויות שלא על רגל אחת לספר. אני רק נזכר ששבת אחת היינו במירון במניין מאד מצומצם, אני חושב שזה היה אחרי ל”ג בעומר, ואני חושב שזה היה עם האדמו”ר מבאיאן שנשאר שם מל”ג בעומר, בלי כל החסידים שלו, ובמוצאי שבת היה צריך לעשות הבדלה ולא מצאו בשמים, כי זה היה משהו לא מאורגן מדי.
כילד, שהכיר את כל השדות והפרדסים, כי הסתובבתי המון בכפר, ידעתי בדיוק מאיפה להביא במהירות הבזק עלי בשמים לאדמו”ר שבירך כמו שצריך.
• כשאתה שומע את הביטוי המוכר, אולי קצת שחוק, תגיד לי אם הוא גם אמיתי עבורך – ‘בפנים זה יום הכיפורים, בחוץ שמחת תורה’ – אתה חושב שזה עדיין אקטואלי?
הרבי הריי”צ מליובאוויטש, שביקר במירון, אמר: ‘רבי שימען איז הפריילכע תנא’. כלומר: רבי שמעון הוא תנא שמח. באים לפה ושואבים שמחה.
הביטוי הזה שבפנים יום כיפור ובחוץ שמחת תורה לא נולד על ידי כתבים או סתם אנשים,זה ביטוי שאמר חסיד אחד של רבי ישראל מרוז’ין, האדמו”ר הראשון שקנה חזקה של הדלקת האבוקה בליל ל”ג בעומר. אחד החסידים שלו חזר ממירון, והרבי שאל אותו איך שם? וענה לו את הביטוי הזה, והרבי אמר – זה אמת. ככה זה שם.
זה ביטוי בכלל לא שחוק, ככה זה שם מידי שנה בשנה, ואם אנשים לא מרגישים כך אולי זה כי כמו בכל דבר – כגודל ההכנה, מי שהכין בערב שבת יאכל בשבת. מי שבא למירון רק בשביל אוכל או חברים או סיבה אחרת ולא משקיע כלום, לא למד מאמר חסידות או זוהר, יכול להיות שלא יתחבר לכלום ויראה את הדברים כשחוקים.
אבל מי שמכין את עצמו, לומד קודם מאמרי חסידות על העניין של רשב”י, של הזוהר ושל כל ההילולא, מה גודל השמחה של יום ההילולא, כשהוא בא לשם הוא מתחבר עם נשמתו ואז גם הגוף מרגיש מה שצריך ואפשר להרגיש במירון, כמו שאמרת, בפנים יום כיפור בחוץ שמחת תורה.
• כשאתה מסתכל על השנים שבהן אתה נמצא במירון, קרוב ל-40 עוד מעט, ומסתכל על השינויים שקורים במירון – מה אתה חושב?
מעדיף את של היום, עם כל הדברים הלא טובים שישנם מטבע הדברים. אין ספק שהיום הרבה יותר טוב, ולו רק מהסיבה שהיום מגיעים יותר אנשים כי קל יותר להגיע. עוד בתור ילד אני זוכר שעלה 70 שקל כדי להגיע באוטובוס. והאוטובוס היה לא נוח, היינו נסחבים, מגיעים למירון, אין שירותים, אין איפה לאכול, אין מה לשתות.
הקב”ה עזר ולפני בערך 20 שנה מישהו גילה את הנושא של ח”י רוטל, אז יש המון שתיה, והמשטרה נכנסה בצורה מסודרת והורידה את האוהלים שמילאו את כל ההר מלמטה עד למעלה, והדוכנים והתערובת, ושחיטה לא מסודרת. היום, חרדי שרוצה להגיע – יכול.
יש דרך מהדרין, ויש המון אוכל, המון שתיה, המון מקומות ללמוד, עמוסים בספרים. אמנם יש קהל יותר גדול ויש בלגאן יותר גדול, ועדיין יש הרבה יותר אפשרות להגיע ומהר יותר – ולמי שמגיע מצפים תנאים הרבה יותר טובים.
• ובכל אופן, למה אתה מתגעגע אם היו מאפשרים לך לחזור לרגע מיוחד משנים עברו?
תראה, אין ספק, יש ביטוי שכשיש ציבור קטן השמחה גדולה יותר. אפשר לומר שבשעתו, כשהציבור היה קטן יותר, נפגשנו יותר עם בני המשפחה, היינו יכולים ללכת לכל החלאקעס של כל בני המשפחה, הידידים והקרובים. היום, בגלל שיש ציבור כל-כך גדול וזה מתפרס על פני כל-כך הרבה שטחים וכל-כך הרבה שעות – אז פחות רואים אחד את השני ופחות נפגשים.
אבל שוב, זה אמנם זיכרונות מתוקים אבל לא משהו שבגלל זה שווה לחזור אחורה. כי מה שיש היום זה דבר נפלא וצריך להודות לקב”ה שאנשים מנצלים את הטכנולוגיה ואת האפשרויות, ובזכות הדברים הללו ובזכות לב הזהב של אנשי החסד הרבים שיש היום בכלל ישראל, יש היום הרבה חסד ותורה ותפילה במירון – דברים שלא היו בעבר.
כחב”דניק אני רואה את הפעילות החב”דית שגדלה לעין ארוך. יש מכירת ספרי חסידות, יש תהלוכת חב”ד שאני משתתף בה באופן קבוע כי הרב’ה ציווה על כל חסיד להשתתף בה, תהלוכה של חב”ד במירון בראשות משפחת הלפרין שעושה את זה בצורה מאד מושקעת ויפה.
יש פעילו תחב”דית יפה שנערכת בהר במהלך ההילולא והמוני אנשים נחשפים למראות קודש באמצעות הוידאו של הרבי, באמצעות ספרים, הנחת תפילין ליהודים כל היום – דברים שבעבר לא הייתה אפשרות לעשות.
• כשאומרים מירון, מה עולה לך בראש?
שמחה. שמחה יהודית אמיתית.