אני ור’ שימען • ישראל גליס: שייח’ דרוזי לקח אותי על כתפיו בחלאקה

• איש ירושלים, הרב ישראל גליס, שתף אותי בפעם הראשונה שבה היית במירון בל”ג בעומר.

לפני 63 שנה. הייתי ילד, בן שבא אחרי 3 בנות, בן מאד מפונק. אבא שלי נסע למירון ואמא שלי לא באה כי הייתה בהריון, מספר הרב ישראל גליס בשיחה עם חרדים10.

הרבה שנים קודם, אמא שלי הייתה בתוך הציון של רבי שמעון בר יוחאי ובכתה שם, וסבא שלי – שהיה לו חדר מספר 1 בציון, אמרו לו: הבת שלך עושה פה בלגאן, אי-אפשר להתפלל.

ירד למטה ושאל אותה: למה את צועקת ובוכה? ענתה לו: יש לי בנות, אני רוצה בן. אמר: תלכי הביתה, רבי שמעון בר יוחאי הבטיח לך, יהיה בסדר. תשעה חודשים אחרי זה כבר נענו התפילות. אפשר לומר שאני ‘יליד מירון’. אמא שלי נכנסה להריון בל”ג בעומר ותשעה חודשים אחר כך נולדתי.

3 שנים אחר כך לקחו אותי למירון לחלאקה ויש לי עד היום תמונות של האירוע. זה היה אחרת לגמרי ממה שזה היום, עדיין ישבו ערבים בכפר מירון, היו עולים למעלה ורוקדים עם כל החוגגים. עד היום יש דרוזים, לא ערבים, ששרים שירי מירון. עד היום כל השירים שמנוגנים בלילה בקברו של רבי יוחנן הסנדלר – זה הכל שירים שבאים מהדרוזים שגרו שם באזור.

גם אותי לקחו שייח’ ערבי ושייח’ דרוזי על הכתפיים ורקדו איתי. זו הייתה אוירה של פעם, לא כמו של היום.

החלאקה שלי היה ביום שישי, לכן יצאו למירון כבר ביום חמישי. הנסיעה ארכה 6 שעות בדרך לא דרך.

• מיותר לשאול: מירושלים?

כן בטח, מירושלים. היו משאיות של אטיק, במאה שערים, ואיתם נסעו. כל השנה היו משאיות של הובלה ובל”ג בעומר היו מביאים ספסלים, שמים אחד ליד השני וככה נוסעים למירון. אחרי החלאקה, שהיה מוקדם מאד בבוקר, חזרו לירושלים.

אני הייתי ילד קצת שובב אז קפצתי מהרכב ופתחתי את הראש. במירון לא היה איחוד הצלה ולא מד”א ולא שום דבר, גם לא בית חולים זיו, אז כל המשאית יחד איתי נסעה לצפת, שם היה מד”א, תפרו לי את הראש וחזרתי הביתה לירושלים, שעתיים לפני שבת כשהוסט החמוד שלי מלא דם.

בבית כבר חיכו לילד המפונק שהגיע ממירון וזה לא היה הכי נעים. אבא שלי החליט כמנהג ירושלים שילד אחרי חלאקה לוקחים אותו למקווה. לקח אותי למקוה של מאה שערים, שם הייתה דלת של קפיץ, אבא שלי נכנס פנימה והדלת נתנה לי מכה וקיבלתי זעזוע מוח.

הביאו אותי הביתה, הביאו את ד”ר כהן שאמר שאני צריך לשכב ככה שלושה-ארבעה ימים, עד שאתאושש ושאין מה לעשות, לא כדורים ולא תרופות. פשוט לשכב.

אבא שלי אמר: הילד המפונק הזה, כולם יבואו בשבת לראות אותו, וישכב עם זעזוע מוח? הוא הלך לאדמו”ר מתולדות אהרן, שהיה שכן שלנו, וסיפר לו את העניין.

לפני כ-30 שנה. שני בניו של הרב גליס, רגע לפני החאלקה והשערות שנותרו

זה היה חצי שעה לפני שבת. הוא מיהר להגיע אלינו הביתה, עם השטריימל לבוש כבר לשבת, ושאל מי הרב’ה שבחיידר שלו הוא לומד. אמרו: נפתולי וויסנשטרן, הוא גר בבתי הונגרין. אמר: תקראו לו מיד.

קראו לו, בא, והרב’ה שואל אותו: מה עשיתם לפני שהילדים נסעו למירון? הוא אומר, שרנו איתם שירי ל”ג בעומר, סיפרנו על רבי שמעון בר יוחאי. אמר: תספר לו.

יושב הרב’ה לידי, אני עם זעזוע מוח, ומספר לי את הסיפור של רבי שמעון בר יוחאי ומתחיל לשיר. איך שהוא מתחיל לשיר אני מתעורר ויושב במיטה. הרב’ה שם את ידו על הראש ואמר באידיש: שיהיה לו זיכרון טוב. וככה התאוששתי.

מאז, לא פסק אצלי הקשר למירון.

• כשסיפרת מקודם על זה שאמא שלך צעקה ובכתה וקראו לסבא שלך, מה היה התפקיד שלו?

סבא שלי היה לו את חדר מס’ 1 במירון, חדר למעלה בציון, במשך 55 שנה היה בעל תפילה של הקיבוץ של חסידי ברסלב במירון בראש השנה. היה מה שנקרא ‘מירונער’. מתי שהיה אפשר, היה נוסע למירון. אבל בערב ראש השנה היה מגיע כבר בר”ח אלול, ונשאר עד אחרי יום כיפור.

כל הנוסח של ברסלב שמתפללים היום באומן זה נוסח שלקחו ממנו.

• כשאתה מסתכל על מירון היום, מה עובר לך בראש?

זה לא מירון של הילדות שלי, זה מירון אחר לגמרי. נגיד 50% באים בשביל החוויה, האקשן שיש שם, עוד 30% באים כי הרב’ה נוסע אז נוסעים איתו, ויש עוד 20% שבאים להתפלל ולשמוח ולהרגיש את ר’ שימען.

כמו שמישהו שאל אותי, כשאתה נוסע למירון, כמה זמן אתה אצל ר’ שימעו? אמרתי לו, תשמע, זה חתונה של ר’ שמעון בר יוחאי – ההילולא, יש חתונה שאתה בא, אומר מזל טוב והולך, יש חתונה שאתה בא לחופה, יש חתונה שאתה בא לסעודה, יש לריקודים, ויש חתונה שאתה נמצא עד אחרי המצווה טאנץ. זה תלוי איך אתה מרגיש.

•  יש בך תחושת החמצה?

ממש ככה. אני נפגש במי שהם פחות או יותר בני גילי (-כמו ח”כ מוזס, ח”כ אייכלר) ויש להם פחות או יותר זיכרונות כמו שלי, ושנינו עם הגעגועים של מירון של פעם. השירים, המוזיקה, האווירה, הריקודים בחצר, לא הייתה כל ההצגה על הגג עם האדמו”ר מבאיאן, היה איזה אדמו”ר שהדליק, אף אחד לא ייחס חשיבות להדלקה על הגג, אלא בחצר.

הייתה שמחה בחצר – לחיים, לייקאח, חלאקה, הייתה אוירה מאד עם קדושה, עם ילדי החלאקה, כמו שאמר האדמו”ר מרוז’ין הראשון, מה שלא נמחל ביום כיפר נמחל בשמחת תורה – זו הייתה האווירה.

היום אני לא יודע להבדיל מה יש בפנים ומה יש בחוץ. זה כבר לא זה. היום 90% מהאווירה במירון זה הפרעסערי של חלוקות האוכל למיניהם. זה נותן לו ח”י רוטל, בזמני ואפילו לפני 30 שנה לא היה ח”י רוטל. יש תעשייה חדשה של כל מיני שגעונות למיניהם.

העלייה למירון הייתה נקייה, לא היה את כל הרמקולים וכל הצרחות שלכל אורך הדרך דופקים לך את המוח עם קופות צדקה למיניהם. הייתה אווירה של קדושה, הנסיעה למירון הייתה קשה, אבל כשהגעת למירון חיכה בערל השמש עם שתיה קרה עם קרח של אנשי מירון – אווירה של קדושה,

גם השמחה הייתה שמחה אחרת. היה רומלה קלרינט, היה מנגן 3 דקות, אם ביקשו ניגן עוד קצת. לא הייתה אוירה של רמקולים וכל הצעקות למטה עם הטריבונות, זה הוציא את העוקץ של היופי והחן של מירון.

• יש משהו שבכל אופן אתה אומר: היום יש נקודה לשבח לעומת פעם?

בהחלט. ההדלקה של האדמו”ר מבאיאן היא הדלקה נורא מרגשת. עם כל מה שאומרים, מרגש מאד, השירים, הציבור לא יודע, משמונה וחצי תפילת ערבית ועד שמדליק את המשואה (-בשנה רגילה, לא כשחל במוצ”ש) – חצי שעה יש מנגינות מאד מיוחדות שלכל מנגינה יש משמעות למה מנגנים אותה. וזה בחושך בהר למעלה, מי שיודע מתחבר לכל מנגינה ויודע למה מנגנים את הקא-אכסוף, ואיזה ניגון זה ויהי נועם, מאיפה בא כל ניגון, וכשנדלק האור בכל ההר אתה פותח את העיניים ורואה כל מיני אנשים עם ערגה מיוחדת.

אתה רואה על הפרנצ’אס, והנה במקום שבו עמד לידך מישהו בשנה שעברה עומד השנה ילד יתום, אבא שלו כבר לא נמצא. ולמטה יושב אבא שהבן שלו חולה במחלה קשה והוא בא כדי להתפלל.

אתה רואה בחור שהיה שנה שעברה בן 32 וברוך ה’ מצא שידוך ורוקד בכל השמחה כי בזכות ר’ שימען יש לו שידוך. אתה מזהה אנשים שהשמחה אצלם מיוחדת.

ולמעלה בחצר של ישיבת רבי עקיבא יש הדלקה של חסידי קרלין עם הקצב והשמחה שלהם.

• יש, בעצם, כשאתה מסתכל על מירון של היום, ההכנסות אורחים למשל, שאתה אומר לעצמך, כאן חצו את הגבול כאן?

בהחלט. אם הייתי בעל הבית על מירון הייתי מעיף את כל ההכנסת אורחים ועושה להם למטה אוהל, מי שמגיע ורוצה לאכול ולשתות ולעשות סעודה שיעשה למטה בכניסה לכפר, באוהל גדול ושם שמים את כל ההכנסות אורחים, ולא בכל חור שאתה מגיע, חדר 9, חדר 11, החדר של לודמיר, החדר של קניג והחדר של וועבר – מלא חדרים וכל אחד – זה נותן קוגעל זה נותן שוקו וזה נותן לחמניה.

באמת אנשים הגזימו, זה הפך להיות מין עבודה זרה סביב הכנסת האורחים הזו.

• איזו ציפייה יש לך לקראת השנה?

שהקב”ה יעזור שהכול יעבור בשלום, שיבואו בשלום ויחזרו לשלום עם שמחה בלב וישועות לכולם.

• הראיון נערך בשנת תשע”ז