דייני בית הדין הרבני הגדול לערעורים נדרשו לשאלה: האם יש מקום לבצע בדיקת רקמות לקביעת אבהות, שנים רבות לאחר מות האב.
הפעם לא מדובר בבדיקת רקמות כדי לקבוע את יהדותו או מעמדו האישי של הבן, שכן הבן עצמו אינו מבקש בדיקה זו – אלא בני דודיו לכאורה, המנסים להכחיש את הקשר המשפחתי על רקע ירושה.
מדובר בסיפור מורכב ומסובך של עימות על ירושה של יהודי עתיר נכסים מדרום אמריקה.
לפני כשבע שנים פנו אחייניו של המנוח לבית הדין וטענו כי המנוח היה ערירי, ללא ילדים, ובית הדין קבע כי אכן האחיינים הם היורשים והוציא צו ירושה בהתאם. אחיינים אלה אכן עשו שימוש בצו הירושה והוציאו כספים שהיו מופקדים בחשבונו של המנוח בבנק.
כעבור שלוש שנים נתגלה כי למנוח היה בן, שפנה לבית הדין והוכיח על סמך מסמכים ועדויות, כי אכן הוא בנו של המנוח.
בית הדין הרבני נכנס לעובי הקורה, בדק לעומק מסמכים ועדויות ואף שלח מטעמו חוקר מיוחד, הרב אליהו בירנבוים שהיה הרב הראשי של אורוגוואי, שנסע לעירו של המנוח בשליחות בית הדין האזורי בחיפה, שם גבה עדויות, בדק מסמכים ואישר כי אכן המבקש הוא בנו האמיתי של המנוח.
לכן, בית הדין הרבני האזורי ביטל את צו הירושה הראשון שהוצא לאחיינים, והוציא צו ירושה חדש לזכות בנו של המנוח.
בפסק הדין פרטו הדיינים את מעשה הרמייה של האחיינים והם חויבו בהחזר הוצאות החקירה והמשפט ובקנס משמעותי לאוצר המדינה.
על החלטה זו ערערו האחיינים לבית הדין הרבני הגדול וטענו כי הבן היורש איננו בנו המנוח. לדבריהם, הוא לא היה בקשר עם הוריו שלושים שנה, לא נכח בהלוויה – ולטענתם, הוא אינו בנם. הם דרשו בדיקת רקמות, למרות שהמנוח המוריש נפטר זה מכבר ומנוחתו כבוד בבית הקברות.
חברי בית הדין הרבני הגדול נחלקו בסוגיה זו.
שניים מן הדיינים הרבנים, היישריק ולבנון, טענו כי התמונה שעלתה מעיון בתיק בבית הדין הרבני האזורי ברורה. בית הדין האזורי לא חסך מאמץ כדי להביא לברור העובדות לאשורן. בית הדין לא רק הסתמך על מסמכים ועדויות, כי אם גם ניהל חקירת עומק ושלח שליח מיוחד לאורוגואי. הדיינים קבעו כי ידיהם של האחיינים אינם נקיות ולכן אין מקום לבדיקת רקמות מיותרת.
חבר בית הדין הרבני הגדול הרב אליעזר איגרא חלק על פסק זה, ופרסם חוות דעת הלכתית מדעית על היתרונות בבדיקת DNA בימינו עם התפתחות המדע, כאשר ניתן בה לקבוע מעל ומעבר לכל ספק מיהו האב.
לכן לדעתו יש לקבל את הערעור ולערוך בדיקת רקמות.
שלושת הדיינים ניהלו ביניהם דיאלוג הלכתי שכלל תכתובת הלכתית ממושכת, כאשר דיין המיעוט ודייני הרוב ניסו לשכנע זה את זה.
בסופו של דבר כתבו הדיינים בפסק הדין: “בתיק זה נחלקו הדעות: לדעת הרוב דינו של הערעור להידחות. לדעת המיעוט יש להחזיר את התיק לבית הדין קמא. הפסיקה נקבעת על פי דעת הרוב. לפיכך מוחלט א. הערעור נדחה ב. פסק הדין וצו הירושה האחרון שהוציא בית הדין באייר תשע”ה (אפריל 2015) והקובע את הבן כיורש יחיד של המנוח הינו בתוקף. על החתום הרב אליעזר איגרא, הרב אליהו היישריק והרב דוד לבנון”.
נגד פסק הדין הוגשה עתירה לבג”ץ.
בדחותו את העתירה על הסף, כתב השופט מני מזוז: “בית הדין הגדול הסביר באופן מפורט כיצד פועלים הדיינים במטרה להגיע להכרעה צודקת, ואין לראות באופן עבודתם זה משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. זאת קל וחומר במקרה כמו זה שלפנינו, בו בית הדין הגדול מצא ודומה כי בצדק רב לשבח את בית הדין האזורי על מאמציו הרבים לבירור התמונה העובדתית לאשורה.
:אכן עולה מהחלטותיו של בית הדין האזורי כי הוא בחר לנהל חקירה מעמיקה, בפרט באמצעות הרב בירנבוים שביצע עבודה מקיפה ביותר. העותרים קיבלו הזדמנויות למכביר לשטוח את טענותיהם ביחס לחוות דעתו של הרב בירנבוים וניצלו אותן במלואן, ומשכך נראה כי אין כל ביסוס לטענתם כי לא ניתן להם יומם בבית הדין”.