אז מה אם שרנסקי מדבר לא ברור?

1.

מחשבות לסיכום יום העצמאות:

כותרות היום: חתן תנ”ך עולמי, שגיב לוגסי, הוא מבית ספר חילוני. פרופ’ אחמד עיד הדליק משואה “לכבוד ישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות”. יעקב ליצמן לקח זר מחיילת ונאם בטקס זיכרון בקטע שהפך ויראלי להפליא.

ישראל – לא מה שחשבתם.

הפיד ברשתות החברתיות עלה על גדותיו ביום השואה וביום הזיכרון. כולם כותבים ומספרים, מתגעגעים, משתפים בתחושות. כל אחד הופך לצלם, סופר ומשורר.

אנחנו מתלוננים בצדק על הבעיות במהפכה הטכנולוגית, אבל איפה הסתתר פעם כל הרגש הזה? האם כולם היו פסיביים, ורק הקשיבו לחיים יבין מסכם עבורם את המצב, בלי יכולת להביע את כל גלי האהבה וההזדהות והכישרון האלה?

ובאותו הקשר: ביום העצמאות פורסמה, בקטנה, ידיעה חשובה מאוד לעצמאותנו. אפליקציית “ווטסאפ”, אחד הגורמים המרכזיים לרעש ולבלבול בראש שלנו, מציעה לראשונה למיין ולדרג עבורנו הודעות. בקרוב נוכל לנעוץ הודעות או קבוצות חשובות בראש הרשימה, כדי שלא ייעלמו מהעין, ולהוריד למטה קבוצות שחופרות ומלאות בקשקשת.

כך הבלגן הגדול שמתרחש שם יהפוך לסוג של יומן או לרשימת מטלות מסודרת יותר. לא כל הודעה חדשה תקפוץ מיד לראש המסך שלנו, כלומר לראש התודעה שלנו.

צעד קטן לווטסאפ, צעד גדול לשפיות האנושות.

2.

שרה פרנקל והרב ישראל פרידמן הם שמות שלא אומרים הרבה לרוב הציבור. ובכל זאת, בשבוע שבו שניהם נפטרו, שבו הפרשה היא “אחרי מות קדושים”, הנה כמה מילים עליהם, אחרי מותם.

שרה פרנקל הייתה עיתונאית “קול ישראל” במשך עשרות שנים. בשנות השבעים התמסרה כל כולה לסיקור המאבק של יהודי ברית המועצות. גם הממשלה הישראלית נעזרה ברשת הקשרים המרשימה שלה עם אסירי ציון והפעילים למען העלייה.

היא הצליחה להביא מידע רב על מה שקורה מעבר למסך הברזל וראתה בעבודה העיתונאית שליחות ממלכתית. הסקופ לא היה העיקר עבורה, אלא גאולתם של אחיה הרחוקים, והיא לא היססה לגנוז מידע שיפגע ביהדות הדממה. אביה ואחיה נהרגו במהלך שירותם הצבאי, היא עצמה לא הקימה משפחה, ועבודתה העיתונאית הייתה כל חייה.

פרנקל נפטרה בשבת האחרונה, בגיל 82. זכיתי להכיר אותה ככתבת צעירה לענייני עלייה וקליטה. היא כבר הייתה אז ותיקה ומנוסה, אבל השנים לא כיבו את האור שזרח בעיניה בכל פעם שדיווחה על קבוצת עולים חדשים.

הרב ישראל פרידמן נולד למשפחה חסידית מיוחסת. הוא ואשתו ציפורה – בתו של האדמו”ר מויז’ניץ – עלו ארצה והיו ממייסדי קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, המשתייך לשומר הצעיר.

הם גרו שם 18 שנה, ואז עברו לקיבוץ הדתי סעד. אחר כך הוא עשה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, והפך למרצה נערץ לתולדות עם ישראל, לא רק באקדמיה אלא בישיבות הסדר ושלל מסגרות חינוכיות.

בשנותיו האחרונות חזר לערוך “טישים” חסידיים לקהל מגוון, ומעל הכיפה הסרוגה חבש שטריימל. בשיעורים הספורים ששמעתי ממנו, ניכר הרצון העז לחבר בין הרוח החסידית לבין הרוח הציונית. למזג עולמות. הוא יכול היה ללמד ניגון חסידי עתיק, ואז לדבר בעיניים בוערות על שליחות חברתית וסוציאליזם.

ביום העצמאות, בגיל 93, ליוו חברי קיבוץ ואדמו”רים חסידיים למנוחות את מי שכונה “האדמו”ר הסרוג”.

לזכרם של עיתונאית ורב שחיו מחוץ לשטאנץ.

3.

נתן שרנסקי מדבר לא ברור. יש לו מבטא רוסי כבד, וההגייה כולה אינה ישראלית. זו הסיבה בגללה הוא לא חלק מפס הקול התקשורתי בארץ, וחבל. אם רק נטה אוזן ונשתדל להקשיב, נגלה אוצרות.

הנה למשל הנאום הנפלא שנשא שרנסקי, יו”ר הסוכנות, בתחילת חידון התנ”ך השבוע, כשבירך את המתמודדים:

“בשנת 1970, אחת הקבוצות הראשונות שניסו לפרוץ את מסך הברזל עמדה לדין באשמת בגידה במולדת. סילבה זלמנסון הייתה אחת הנאשמות. היא הייתה חלק מחבורה שניסתה לחטוף מטוס כדי לטוס איתו לארץ ישראל. בסוף המשפט שאלו אותה: איך את רוצה לסכם את הטיעונים שלך? והיא ממש חתמה את משפטה בקריאה: ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’.

שמונה שנים אחרי זה, גם אני עמדתי לדין באשמת בגידה מולדת. גם אותי השופט שאל בסוף: מה אתה רוצה להגיד לבית המשפט לסיכום? אמרתי לו: לבית המשפט הזה אין לי מה להגיד, אבל לעם ישראל ולאשתי אני אומר: ‘לשנה הבאה בירושלים’.

למה זה היה כל כך חשוב לסילבה וכל כך חשוב לי שהמילים האחרונות שלנו, לפני שניעלם לשנים רבות בבית הסוהר, יהיו על ירושלים? אני אגיד לכם למה. כי באותו רגע, מה הכי חשוב לך? הכי חשוב לך לדעת, בעצם לא לדעת, אתה לא יכול לדעת שום דבר, הכי חשוב לך לשכנע את עצמך שאתה לא תישאר לבד. שהעם היהודי ימשיך להילחם עבורך עד יום שחרורך.

ומה היא השבועה שמסמלת המשכיות? מהי השבועה שנותנת לנו קשר עם כל הדורות? מהי השבועה שנותנת לנו הבטחה שאנחנו נשבור כל המסכים ונגיע לארץ ישראל? הכמיהה לירושלים. זה מה שנתן לנו כוח להילחם. זו כמיהה שבוערת 3,000 שנה.

אז מה הקשר בין זה לבין הפקקים של ירושלים, והמתח בין מאה שערים לרחביה, ואנשים שנדחפים בתורים, והמצב בין מזרח ירושלים למערב ירושלים? התשובה היא בידיים שלכם, של הדור שלכם”.

וכאן הוא פנה לנבחנים הנרגשים: “השקעתם כל כך הרבה שעות כדי ללמוד על העבר המפואר של ירושלים של מעלה. אתם תיתנו את התשובה גם לגבי ירושלים של מטה. ירושלים תהיה משמעותית אם תצליחו לקשור ביניהן, לחבר בין קודש לחול בחיי היומיום שלנו. חג עצמאות שמח”.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’