תמונות החיילים הנמלטים מפני פרחחים המיידים עליהם אבנים, מתוך הפקרת תיק ובו ציוד צבאי – אמורות להדליק אצלנו את כל נורות האזהרה. ככל שהתמונות האלה מופצות בשמחה ברשתות הערביות, אנחנו אמורים לחוש דאגה גדולה יותר.
בעת האחרונה עלה על סדר היום שינוי הערכים המתחולל בתוך הצבא. במקום להיות צבא העם, הוא נהפך להיות צבא המקדם תפיסות ‘ליברליות’ קיצוניות, הדוגלות בהרס המשפחה המסורתית וביצירת שוויון מופרך בין גברים לנשים.
רבים כבר מוחים זמן רב על עצם המגמה הזאת, ועל הסכנה שהיא טומנת בחובה ליכולתו של הצבא להילחם כראוי באויביו.
עכשיו מתברר כי אכן העיוות חדר גם לשורשי תפקידו המרכזי של הצבא.
הרוח הנושבת מן המפקדים אל החיילים אומרת שהעיקר הוא לסיים אירועים ב’שקט’. במקום להרתיע את האויב ולנצח את התוקפים, מעדיפים לברוח ולהתבזות.
אלא שה’שקט’ הזה עלול לגבות מחיר כבד מאוד.
עוצמה, לא חולשה
זה זמן רב מתקבל הרושם כי לראשי הצבא התדמית חשובה משלומם וביטחונם של החיילים. הללו נדרשים לספוג השפלות והתגרויות, הגובלות לעתים בסיכון חייהם ממש, ובלבד שלא יופצו בעולם תמונות המציגות אותם מתנהגים בקשיחות ובתקיפות.
האיפוק הקיצוני הנדרש מן החיילים אינו משדר עוצמה וביטחון אלא פחד וחולשה, ואלה מעודדים את הפורעים. בסופו של דבר יתפתח עימות קשה לאין ערוך, וגם התמונות יהיו קשות הרבה יותר.
התגרויות, הקנטות ויידוי אבנים מצד הערבים אינם משחקי כבוד, שכביכול אפשר להבליג עליהם ולספוג את העלבון. זו התרסה כנגד השלטון וערעור סמכותו.
אם חייל העומד על משמרתו מאפשר לפרחחים להשפילו ולהקניטו, ואם קבוצת חיילים חמושה נמלטת מפני מיידי אבנים, הם מפוררים את גורם ההרתעה ומעודדים את אויבינו לפגוע בחיילים ובאזרחים, מתוך תחושה שידי הצבא כבולות והוא חלש ומפוחד.
גם משטרה אזרחית, בשום מדינה מתוקנת, אינה מאפשרת התפרעויות מעין אלה. ברור לכול שבלי ‘מוראה של מלכות’ אין חוק ואין סדר.
אם כן, למה חיילינו צריכים להיות יפי נפש, להבליג ולספוג יריקות ומטר אבנים?
אכן, זירת הקרב בימינו אינה צבאית בלבד אלא גם דעת הקהל העולמית. כלי הנשק במלחמה המודרנית אינם רובים ומטוסים בלבד, אלא גם מצלמה ומקלדת. אבל הפקרת החיילים לטובת שיקולי תדמית תשיג בסופו של דבר את ההפך.
במקום לבצע ניתוח קטן ומהיר, ניאלץ לעשות ניתוח גדול הרבה יותר, וגם התמונות יהיו נעימות הרבה פחות.
טלטלה דחופה
חכמינו לימדונו כלל גדול: “הקם להורגך, השכם להורגו”. זו התפיסה הערכית הנכונה, המונעת שפיכות דמים מיותרת. ניסיונות פגיעה יש לגדוע באיבם, ביד נחושה ותקיפה.
מי שמנסה ‘להכיל’ פגיעה ביהודים, ומי שרושם כהישג הימלטות מפני פורעים – מעודד ניסיונות נוספים וחמורים פי כמה וכמה.
זו תוצאה ישירה של תפיסות העולם ה’ליברליות’ המחלחלות לתוך הצבא, והמהוות איום חמור על יכולתו להגן כראוי על העם והארץ. המערכת הזאת זקוקה לטלטלה דחופה, ויפה שעה אחת קודם.