1.
זה יישמע קטנוני, אבל צריך לדבר על הנאומים של יום העצמאות. כלומר, על ההקדמות של הנאומים של יום העצמאות.
כתבתי על זה פה פעם בעבר, אך התופעה רק הולכת ומחמירה, ולא רק סביב ה’ באייר. מישהו עולה לדבר, לא סתם מישהו, אחד מראשי המדינה – ראש הממשלה, הנשיא, יו”ר הכנסת – וחלק משמעותי מהנאום שלו מוקדש לאזכורי האישים ש”מכבדים את המעמד בנוכחותם”.
למה בעצם? מי צריך את זה? הרי זה קורה תמיד שנייה אחרי שהמנחה מנה אותם אחד אחד בשמותיהם, בתואריהם הארוכים ובשמות רעיותיהם. בדרך כלל זה קורה גם אחרי שהנואם שלפניו עשה זאת. ולפני שהנואם שאחריו יעשה זאת.
תארו לעצמכם שהייתי מתחיל כל טור כך: “כבוד יו”ר מועצת המנהלים של קבוצת בשבע, מר יעקב כצ’לה כ”ץ ורעייתו, כבוד יו”ר קבוצת בשבע, מר דודו סעדה ורעייתו, כבוד העורך הראשי מר עמנואל שילה ורעייתו, כבוד המעצבת הגרפית הגברת סגולי קירשנבוים ובעלה…”. מה, לא ראוי להזכיר אותם? הם מאוד חשובים, ותורמים רבות לעובדה שהטור הזה מגיע לידיכם, אז למה לא לציין את שמותיהם?
בכלל, איך התרגלנו לביטוי הכה פומפוזי הזה, “מכבד את המעמד בנוכחותו”? אני לא אומר שאין אנשים שאכן מכבדים מעמדים בנוכחותם, אבל מכאן ועד לשימוש התכוף במשפט הזה על כל עסקן שחייבים להזכיר את שמו שמא ייעלב, רחוקה הדרך.
אגב, ואם הוא ייעלב, מה יקרה? ולמה הוא נעלב בכלל? לא די לו במקומו בשורה הראשונה? לא די לו באזכור של שמו בכל המודעות?
ברגעים כאלה אני נזכר בגעגוע באורי אורבך ז”ל, שהיה אומר על עצמו באירוניה כשהלך לאירוע פוליטי או ציבורי: “אני הולך לכבד בנוכחותי את המעמד…”.
כמה חבל שהוא כבר לא מכבד אותנו בנוכחותו.
2.
ואחרי כל זה, אני לא נותן להקדמות המיותרות לבלבל אותי, ומשתדל להקשיב גם לנאום עצמו. לפחות בחידון התנ”ך. לפחות כששני האסירים לשעבר מדברים: יו”ר הסוכנות ויו”ר הכנסת, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. שניהם אומרים בדרך כלל דברים משמעותיים מאוד במעמד הזה.
שנה אחרי שנה, הם מצליחים לרגש אותי, ונראה לי שלא רק אותי, עם איזה סיפור מעברם ההירואי בברית המועצות שמתחבר אל הנוער הישראלי ואל ספר הספרים.
“יש אצלנו פוליטיקאים שהתחילו בכנסת והמשיכו בכלא”, אמר מנחה החידון אבשלום קור, בין הנאום של שרנסקי לזה של אדלשטיין, “אצל שניכם הסדר הוא הפוך, קודם ישבתם בכלא…”
לילה לפני כן נשא יו”ר הכנסת בטקס המשואות נאום ארוך מהכתב, אבל בחידון התנ”ך הוא דיבר מהלב, בלי שום נייר:
“נושא החידון הוא ירושלים. לכל אחד ירושלים שלו, ואני רוצה לספר לכם על המפגש הראשון שלי עם ירושלים. זה קרה לפני כמעט שלושים שנה. אני שוחררתי מהכלא הרוסי בדיוק לפני שלושים שנה, בה’ באייר.
“לאחר חודש וחצי קיבלתי אישור מהשלטונות לעלות לארץ ואכן עליתי. עוד לפני שעליתי ביקשתי שייקחו אותי ואת אשתי ואת הבת שלנו ישר לכותל. לאחר קבלת פנים חמה בשדה התעופה עם די הרבה אנשים שהגיעו לפגוש אותנו, נתנו לנו רכב גדול, טרנזיט כזה של משרד הקליטה.
“עלינו לאוטו הזה ואמרנו לנהג: ‘אתה מכיר את הדרך?’ והוא אמר: ‘כן’. אז נסענו. בדרך התחלנו לדבר עם הנהג. הוא בעצמו היה עולה חדש מברית המועצות לשעבר. שבע שנים בארץ.
“מטבע הדברים דיברנו רוסית כל הדרך. אנחנו הולכים ומתקרבים לירושלים. העיר הייתה יותר קטנה, אבל עדיין – ראינו את האורות של רמות בצד שמאל, את הכניסה לעיר בצד ימין, וזו לא בושה לומר, התחלנו קצת לבכות. אנחנו נכנסים לעיר, והנהג שואל לאן לקחת אותנו. אני אומר: ‘לכותל’. והוא שואל: ‘איזה קוטג?'”
3.
פה הקהל בחידון התנ”ך צוחק, לא יודע שהוא צריך לשמור עוד צחוקים להמשך, כי העלילה רק מתפתחת.
ויולי אדלשטיין ממשיך לתאר:
“אני אומר לו: ‘הכותל, בעיר העתיקה’. והוא אומר: ‘לא מכיר שום קוטג’, אני מסיע עולים למרכזי קליטה, יש בירושלים, יש במבשרת ציון, לא לקוטג”.
“אז אני אומר לו באנגלית: ‘ווסטרן וול, העיר העתיקה’. אבל הוא בשלו: לא יודע מה זה. אז אני אומר לו: ‘אולי תשאל אנשים’. הוא פותח דלת ואומר במבטא רוסי כבד ‘אה, סליחה אדוני…’, עד שסיים את המילה ‘אדוני’ הרמזור מתחלף לירוק וכל הנהגים נסעו. אז אני פותח חלון ושואל: ‘סליחה, איך מגיעים לכותל?’
“אנשים הם מאוד מנומסים ונחמדים, והנהג ברכב ליד אומר לי: ‘קח פה ישר על יפו, תפנה לקינג ג’ורג’ ותרד לאגרון’. אני שעתיים בארץ, איפה יפו? איפה קינג ג’ורג’? איזה אגרון?… כדי לקצר את הסיפור, אחרי כמה זמן אנחנו מגיעים בסוף למשהו שאני מזהה לפי התמונות והגלויות כחומות העיר העתיקה.
“מה עכשיו? ידעתי וקראתי שיש שער יפו, שער האריות, שער הפרחים, אבל צריך להיכנס דרך איזה שער. אמרו לי שאלפי אנשים מחכים לי בכותל, כולל ראשי מדינה. כבר חשבתי שישימו אותי בחזרה בבית סוהר, כי כולם מחכים ולא הגעתי… באיזשהו שלב אני אומר לו: ‘תעצור את האוטו ואני אלך ברגל’. גיבור גדול שכמוני, עם מזוודה ואישה וילדה, לאן אני אלך? למזלנו הולכים לקראתנו שלושה צעירים בגיל שלכם”, הוא פונה למתמודדי החידון, “נערים בערך בני 15‑16”.
4.
הנהג של משרד הקליטה עצר את הטרנזיט, ואדלשטיין קפץ לכביש: “שאלתי את הנערים: ‘כותל, כותל, איפה כותל?’
“החבר’ה היו ישראלים טובים, ולכן הם אמרו לי: ‘אין בעיה, תן לנו טרמפ ואנחנו נראה לך’. מזל שזה היה אוטו גדול. הנהג מעלה את שלושתם לרכב. אבשלום”, הוא פונה למנחה, “אולי אל תשמע את החלק הזה. באותה נסיעה למדתי ביטוי ישראלי יפה: ‘טרמפ’. כל הדרך עד הכותל, כל שתי דקות הם דחפו אחד את השני וצעקו: ‘איזה יופי של טרמפ, איזה יופי של טרמפ’…
“אחד מהם מתיישב לידי ודוחף אותי ושואל: ‘תגיד לי, יולי אדלשטיין כבר הגיע לכותל?’ אמרתי לו: ‘תשמע לי טוב, אין שום סיכוי ליולי אדלשטיין להגיע לכותל לפניך”.
בשלב הזה הקהל – החל בחבר השופטים, דרך הנבחנים הלחוצים ועד משפחת לוגסי ממעלות תרשיחא שלא יודעת איזו זכייה עוד מצפה לה – צוחק בקול גדול, נוכח כישורי הסטנד-אפ המפתיעים של יו”ר הכנסת. אבל אז הוא מרצין באחת, ומסיים כך:
“חברים, זה סיפור נורא מצחיק, אבל זה אולי הסיפור הכי עצוב שקרה לי בארץ. אני מדבר איתכם על עולה שעלה בשנים הקשות מברית המועצות. הוא שבע שנים בארץ, עובד קשה לפרנסתו, ואין לו מושג מה ההבדל בין קוטג’ לכותל. שבע שנים בארץ.
“חברים, כולכם צברתם ידע עצום בתנ”ך, אבל זה בכלל לא מעניין אותי כרגע מי פה יהיה חתן או כלה. זה מעניין את המשפחה והתומכים. לי לא משנה מי יסיים עם ניקוד נמוך. כבר עכשיו אתם בעלי ידע עצום, וההישג שלכם גדול. בקשה אחת לי אליכם. אני לא יודע מה כל אחד וכל אחת יעשו בחיים, אבל תעשו לי טובה. פרט לעיסוקים שלכם, תדאגו גם לכך שמסביבכם לא יהיה אף יהודי שלא יודע מה זה כותל. בהצלחה”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’