ידידה כותב אל: נאשם מספר 8

1.

מה הזיכרון האחרון שלי מאהוד אולמרט? כמובן, יוצא השבוע בפנים נפולות מבית המשפט. ומה הזיכרון הראשון? ובכן, זה היה בימיו הגדולים כיקיר המגזר הדתי והחרדי. גן סאקר, ירושלים, שנות התשעים, עוד עצרת למען ירושלים. אברהם פריד עומד על הבמה ושר לראשונה את השיר החדש שלו, שעתיד להתגלגל עד מהרה מהדשא הזה אל כל החתונות הדתיות: “ירושלים אורו של עולם”. קהל ההמונים התלהב ורקד את מילות המדרש בלחן הכובש, כשבשיא עולים אל הבמה אהוד אולמרט, ראש העיר האהוב, יחד עם סגנו שמואל מאיר. אני זוכר אותם נעים שם מצד לצד, מחובקים עם פריד ושרים בלהט: “ירושלים אורו של עולם, ירושלים אורו של עולם… ומי אורה של ירושלים? הקדוש ברוך הוא… איי ירו-ש-ל-ים אורו של עולם!”.

ואז הגיע תור הנאום. אולמרט ניסה לשלוט בבלורית שעוד הייתה לו, שעפה מצד לצד ברוח הירושלמית, החזיק את המיקרופון ופשוט שאג לתוכו: “ירושלים שלנו, רבותיי, היא באמת, כמו שאתה, ר’ אברהם פריד הנפלא, שרת לנו עכשיו – אורו של עולם!”. הקהל הריע, אולמרט המשיך למשפט הבא על חוסנה של בירת הנצח, ואז שמתי לב שהוא בעצם בונה את הנאום שלו לפי קצב וגובה מחיאות הכפיים. “ירושלים המאוחדת!” הוא הוסיף והכריז, וזכה לגל מחיאות סוחף, ולכן המשיך: “ירושלים הריבונית!”. מחיאות הכפיים גברו וכך הובילו אותו למשפט הבא: “ירושלים שלנו לנצח נצחים!”. רק אחרי כעשרים דימויים על ירושלים, עוצמתה, חוזקה, נצחיותה, תפארתה, יופיה והדרה – הקהל קצת התעייף ואיתו גם אולמרט, והמופע המוזיקלי התחדש.

“אין, אין, הוא תותח!”, אמר בעיניים בורקות חבר שבא איתי. “אין על אולמרט, אין עליו!”. אני לא רוצה להישמע כמו כל הפרשנים המשפטיים שאמרו השבוע שהם חזו בדיוק את התוצאה הסופית, אבל גם אני פקפקתי, כבר אז. היום מוזר להיזכר בתקופה ההיא, אבל בעצם זה היה לא מזמן. אולמרט היה עד לפני עשור הכי אהוב, הכי פופולרי, הכי משלנו, עד שהתבררו במקביל שתי עובדות מצערות, אחת על שחיתות אישית ואחת על שחיתות רעיונית. בשביל אולמרט אורה של ירושלים אינו הקב”ה, אלא הולילנד. ובמקביל, את אותה ירושלים מאוחדת וריבונית לנצח נצחים משנות התשעים, אולמרט היה מוכן לחלק לאבו-מאזן בשנות האלפיים.

2.

ינקי פרידמן הוא מנכ”ל רשתות החינוך ‘נועם’ ו’צביה’, איש ציבור שהחל את פעילותו הענפה עוד בימי זבולון המר ז”ל, וגם קרוב משפחה שלי. הוא היה חבר טוב וקרוב של אולמרט, ונדמה לי שגם הוא מחפש את הפתרון לחידה: האם אולמרט תמיד היה מושחת ורק עכשיו הכול התגלה? האם תמיד היה שמאלני ורק כעת הכול יצא החוצה? האם יש קשר בין הדברים?

באישורו, אני מפרסם כאן השבוע התכתבות שלו עם אולמרט. כמה שבועות לפני ביצוע ההתנתקות הוא פנה לחברו לשעבר במכתב אישי וכואב, אחרי תקופה ארוכה שבה לא דיברו. באותם ימים אולמרט היה שר בכיר בממשלת הליכוד של שרון. “אהוד שלום, למרות הנתק הנפשי והמעשי של השנתיים האחרונות, החלטתי בכל זאת לכתוב לך, אולי כחובה שלי לעצמי, או אם נרצה, לשר ההיסטוריה”, הוא פתח את מכתבו.

“עדיין נדמה לי שכל השנים היפות הללו לא היו סתם הצגה או גימיק שלך, ושמשהו אמיתי בכל זאת היה שם. אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי שלא היינו עבורך סתם איזושהי מקפצה פוליטית, שאחרי השימוש הציני ניתן להשליכה למדורה. אני רואה אותך לנגד עיניי במסיבות יום העצמאות ויום ירושלים ב’מרכז הרב’. אני רואה אותך רוקד איתי בחתונות הילדים שלי. אני רואה אותך מוביל אותנו בהפגנות ושומע אותך מדבר אלינו ועלינו. אני שומע את הכרזותיך על ‘הנוער האמיתי והנפלא והערכי היחיד במדינת ישראל שממשיך את הציונות’. אני שומע שוב ושוב את אמירתך החוזרת ואומרת: ‘אני מקנא בכם שהצלחתם להעביר את המורשת הזו לדורות הבאים, מה שלא הצליח אף ציבור אחר במדינת ישראל’. אני נזכר בך יושב באוהל המחאה של שמואל מאיר מול האוריינט האוס. אני נזכר בעוצמת מנהיגותך ודאגתך לעתידה של ירושלים, לעתיד התיישבות ביש”ע, לעתיד העם הזה בארץ הזו, במדינה הזו. אני חש את ההתרגשות העצומה שהייתה לנו שעה שהודעת לנו, לחבורה הקרובה שלנו )שמואל, סולי, הרב איתן, דוידל’ה ועוד( שאתה מתכוון לרוץ לראשות הממשלה. המחשבה שאדם משלנו, ממש מתוך הבית והמשפחה והחבורה, מתוך האמונה וההשקפה )למרות שהוא בינתיים בלי כיפה…( עתיד לעמוד בראש המדינה, נשמעה באוזנינו כפעמי משיח ממש. והיום? אני שואל את עצמי וגם אותך: הזהו אהוד? מה קרה לו? או אולי הכול היה רק דמיון, חזיון תעתועים? או חלילה, בלוף אחד גדול, מתחילתו ועד סופו?”.

3.

זה לא מכתב קצר. פרידמן ממשיך ומספר שם בכאב על התחושה הקשה של חובשי הכיפות הסרוגות. כשקראתי את הטקסטים האלה השבוע, חשבתי לא רק על אולמרט והכתומים, אלא גם על החרדים. הציונות הדתית היום על הסוס, עם 12 מנדטים וים של תקציבים ומשרות. הביטויים שפרידמן השתמש בהם אז, מאפיינים כעת דווקא את החרדים, שמרגישים בתקופה הזו שהם האח הדחוי בחברה הישראלית: “אהוד, איני מדבר עכשיו על צורת קבלת ההחלטות ה’דמוקרטיות’, על סתימת הפיות, על ההפחדות, על שעבוד כל המערכות הציבוריות למען ‘המטרה הקדושה’ ואפילו לא על אווירה העכורה כלפי הציבור שלנו בכל רחוב ופינה. איני מדבר על המעצרים ועל תנאי המעצר של ילדים וילדות קטנים, שכל חטאם הוא שהם באמת אוהבים את הארץ הזו. איני מדבר איתך עכשיו על העוול הנורא שבעקירת אלפי יהודים מביתם, נגד רצונם, נגד מה שנראה בעיניהם )וכך הוא לפחות כל עוד לא הוכח אחרת…( כרצון העם. איני מדבר על הזעזוע שבהריסת עשרות בתי כנסת, הוצאת מתים קדושים מקבריהם, ואיני מדבר איתך על אבא שלי שיחיה. הייתה לך הזכות להכירו. אוד מוצל ויחיד מהשואה שעסק כל חייו בקליטת נוער מארצות מצוקה, שהקים יחד עם אמי בשליחות ממשלת ישראל את העיר ימית. אחרי שפונו משם, הם נשלחו שוב על ידי המדינה לבנות את נווה דקלים בגוש קטיף, להקים בה יישוב ‘לעד ולנצח נצחים’, וכעת הם עתידים, על פי תכניותיך ההזויות, לשוב חלילה ולהיעקר. איני מספר לך, אהוד, גם על התדרדרות מצבו הרפואי של

אבא, מאז החלו הדיבורים על כך…

“אבל אני כן מדבר, ודווקא איתך, אהוד, על הקרע הנורא, על השנאה, על התהום הפעורה, על חוסר ההבנה, על חוסר הרגישות, על רמיסת ציבור שלם וגדול, על דחיקתו לפינה, עם גבו אל הקיר, על השפלתו, על זלזול בו ובכל מה שיקר לו, על תקיעת סכין, בגב ובלב גם יחד, ועוד מצדו של האח, של החבר, של השותף. האם מישהו החליט לפרק ולחסל סופית את השותפות? אולי אתם לא רוצים אותנו יותר, לא רק בצבא )עם חשש לסרבנות(? אולי אתם לא רוצים אותנו יותר גם בממשלה? יש לכך לכאורה עוד כמה נורות אדומות מהבהבות. אולי פירוק משרד הדתות אינו מהלך ניהולי שמטרתו לייעל ולשפר, אלא סימפטום לפירוק החבילה כולה? אולי גם הקיצוץ של כ‑ 80% בתקציבי הישיבות התיכוניות והאולפנות שאתה אישית, אהוד, הבטחתנו שלא ייפגעו בשקל, גם הוא חלק מאותה אג’נדה? אולי האיום על סגירת ישיבות ההסדר גם הוא חלק מזה?”.

וכאילו הוא מנבא את מלחמת לבנון השנייה שתפרוץ שנה אחר כך, ממשיך פרידמן ושואל: “מה מצפים משני בניי המשרתים ביחידות קרביות שיעשו? שיהיו שותפים לניפוץ חיי משפחתם? ונניח שמשימה נוראה זו אכן תתבצע. וכי חיילים-רובוטים כאלה יהיו מסוגלים לבצע בעתיד איזושהי משימה קרבית אמיתית? מפקד-רובוט יוכל לסחוף ולהנהיג אחריו חיילים למשימות מסוכנות להגנת העם והמדינה? עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אך בארבע מילים אומר לך, אהוד: חייבים לעצור ולחשוב מחדש. ולוואי שנתבשר בשורות טובות, ינקי”.

4.

כעבור כמה ימים אולמרט ענה: “ינקי היקר, קראתי את מכתבך כמה וכמה פעמים. חשוב לי שתדע שהקשר עימך ועם חברים אחרים עימם קשרתי ברית אמיצה במשך שנים רבות בירושלים, יקר לי רבות גם בימים אלה, בהם הוא כרוך בקשיים לא מבוטלים ולאו דווקא בגללי. אתה קובל שאיני משדר הבנה, ואני תוהה, לא בנימה של התנצחות: האם קראת משהו מדברי ההכפשה חסרי הרסן המפיצים ‘הצופה’, ‘מקור ראשון’ וגורמים אחרים שאינם חוסכים כל ביטוי של נאצה ופגיעה אישית ומשפחתית, מהנוראים שאפשר לחבר בשפה העברית? על איזו זרות אתה מדבר? דווקא בדברים שמושמעים על ידי דוברים של המחנה שלך יש קוצר רוח, התנשאות, עוינות, שנאה של ממש וגילויים של דה-לגיטימציה ברמה האנושית הפרטית, שאיני מסוגל להבינם. האם כל מה שאתה יודע שעשיתי, שעשינו ביחד, למען ירושלים וארץ ישראל, נמחק ביום אחד, גם אם עכשיו אנחנו במחלוקת? אין בי חרטה על פועלי למען ירושלים לאורך עשר השנים בהן כיהנתי כראש עיר, בעיקר לא על שכונות יהודיות שעזרתי לתכנן, לבנות ולהקים – כמו מעלה הזיתים וחומת שמואל ומתחמים כמו עיר דוד שסייעתי לפתח. אני עדיין חש רוממות רוח כשאני חושב על הדברים למענם נלחמתי בירושלים וכך ארגיש בוודאי עד יומי האחרון. מה בין כל זה ובין ההתנתקות? אני מקווה שאתה מאמין לי שידיי רוטטות כשאני מצביע בעד פינוי יישובים, אך הן רוטטות באותה מידה כשאני מצביע על נושאים רגישים אחרים הקשורים בחיי אדם, או פוגש אימהות שכולות המסרבות להתנחם על כך שבניהם נפלו על הגנת חיי מתיישבים ומתנחלים במקומות שנתונים במחלוקת קשה בתוך הציבור הישראלי. ינקי, העם הזה מפולג. חלק ניכר מהציבור, ואני סבור שהם הרוב, חולק על דרכך ובמידה לא מועטה גם על האמונה המשותפת שלנו בדרך. אלה וגם אלה יהודים יקרים. אלה וגם אלה אהובים עליי, אף שאתם קרובים יותר לליבי ולרוחי.

“אני מאמין, כמוך, שעם הנצח לא נזקק לקיצורי דרך, ואולי דווקא משום כך מתבקש שנשאיר משהו מהחלומות הגדולים שלנו לדורות הבאים? אולי טרם הבשילו התנאים להשלים את אחיזתנו בארץ ישראל כולה כפי שהיינו רוצים? אולי יהיו אלה ילדינו ונכדינו ואלה שיבואו אחריהם, שימשיכו מהמקום שאליו אנחנו הגענו? שלך בידידות רבה, אהוד”.

5.

מה קרה מאז? המון. אריק שרון עזב את הליכוד, הקים את קדימה ואז התמוטט. אולמרט הפך בן לילה לראש ממשלה, יצא למלחמת לבנון השנייה ונאלץ לפרוש בגלל שורת חקירות שחיתות. שכונת חומת שמואל )הר חומה( שקרויה על שמו של שמואל מאיר ז”ל, שנהרג בתאונת דרכים, מתפתחת ופורחת. האמריקנים נוהגים לנזוף בנו בכל פעם שבונים שם כי זה פוגע בפלשתינים. אולמרט נוהג לצדד בדרך כלל בהם, לא בנו. אביו של ינקי, שלמה פרידמן ניצול השואה, הלך לעולמו זמן קצר אחרי שגורש מביתו בנוה דקלים, שבור לב. הנתק בין אולמרט לבין ינקי נמשך. הלילה, יום חמישי, מחתנת משפחת פרידמן את בתם בשעה טובה ומוצלחת. בירושלים, אלא איפה.

לא נראה לי שישירו שם “אורו של עולם”, זה בכל זאת כבר קצת פאסה. ואולמרט לא יגיע. הוא כבר מזמן לא רוקד באירועים מהסוג הזה. וחוץ מזה, אין לו זמן. הוא חייב להתכונן לטיעונים לעונש.