פתאום כולם הפכו למחותנים של הנשיא הנבחר

1.

קשה היה שלא לשים לב לכותרות ה”ניצחנו” שבקעו מדפי העיתונות של סוף השבוע. כאילו שינסה כל היהדות החרדית מותניים למען בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה; כאילו היו שם בשבילו כל הח”כים החרדים – והנה, ניצחנו.

רק לפני שבוע בקושי מצאתי כתבה בנושא. פה ושם פורסמו ידיעות מינוריות. היו עיתונים שכתבו במפורש כי הנושא אינו מעניין יתר על המידה את היהדות החרדית. נו, מה כבר משנה מי יקבל את שר הדואר מוונצואלה…

והנה חלף שבוע, והתקשורת כולה – מריעה בתרועות. לי, באופן אישי, זה צרם.

כאילו לא זכה ריבלין בסיבוב הראשון רק ב-44 קולות בלבד, מתוכם, כך נראה, קול בודד מ’יהדות התורה’ ועוד שלושה-ארבעה מש”ס.

פתאום, הפציעו להן האגדות.

שבועון משפחה ידע לספר על שיחת טלפון בבוקרו של יום הבחירות  בין יפה דרעי, רעייתו המסורה של יו”ר ש”ס, לרל”שית רבקה רביץ, בו בישרה לה כי “ש”ס עם ריבלין”.

לאגדה, אם שאלתם את עצמכם, אין כל שחר. הייתה שיחת טלפון נימוסית של ברכה והצלחה. שום דבר לא מעבר לכך. לומר את האמת? אני כלל לא בטוחה שיפה דרעי יודעת עבור מי מצביע כל ח”כ בש”ס. היא עסוקה בנושאים חשובים כמו מכללות לנשים, מפעל חסד, וניהול משפחתה שלה – ולא, היא לא מאלו ה’מתערבות’.

האגדה השנייה – בחרנו לריבלין כדי לנצח את נתניהו. לנקום בו.

“תמונת השבוע אינה התמונה של המנצח בבחירות לנשיאות המדינה, ראובן ריבלין, אלא דווקא התמונה של המפסיד הגדול – בנימין נתניהו”, בישר היומון יתד נאמן. “האחדות שהפגינו הנציגים החרדים בסיבוב השני סביב בחירת ריבלין כוונה בעיקר נגד נתניהו”, המשיך העיתון לפמפם את האגדה.

נקמה בנתניהו? ובכן, איפה היו הח”כים שבוע קודם לכן? מדוע התלבטו מה ינקום יותר בביבי – הצבעה לריבלין או הצבעה לאיציק-שטרית-שכטמן-דורנר?

כל אלו שהצביעו בסיבוב ראשון עבור דליה איציק, עשו זאת לאחר שהחליטו שזו הנקמה בנתניהו, שאיש מפלגתו ה’אהוב’  עליו לא ייבחר לנשיאות. איך פתאום, כששטרית עמד ממול (וביבי חשק בו), השתנתה התיאוריה?

 בואו נודה לעצמנו על האמת: הח”כים החרדים ‘עשו טובה’ והצביעו ריבלין בסבב השני, רק כי האלטרנטיבה הייתה הרבה יותר גרועה, על פי השקפת עולמם.

2.

פתאום הפך שר הפנים גדעון סער לחביב החרדים (הוא אפילו חובש כיפה לאחרונה, אליבא ד’המודיע’). כאילו לא הרים את ידו, יחד עם כל חבריו (כולל ריבלין), בעד חוק הגיוס. כאילו לא הוא האיש נגדו יצא מאיר פרוש (סגן שר החינוך דאז) במאהל מחאה, בימי פרשת עמנואל הזכורה לרעה.

רק שבועות אחדים חלפו מאז הכתירה התקשורת החרדית את האלטרנטיבה לנתניהו – ח”כ בוז’י הרצוג מהעבודה, והשבוע מיהרו להחליפו בחביב-החרדים התורן – סער.

איך הכתיר יתד נאמן את ניצחון המפלגות החרדיות השבוע? “הח”כים החרדים הוכיחו שהם היו אלו שתפקדו בבחירות השבוע כמבוגר האחראי. הם ידעו לקבל החלטות נכונות ללא דילים וקומבינות, כפי שהיה במפלגות אחרות, ועשו בית ספר לכולם”.

אז נכון שהציטוט לקוח מ’פרשנים רבים’ שכתבו כך, כפי שבדק ומצא סופר יתד נאמן, ובכל זאת קשה שלא לגחך. מבוגר אחראי הוא מי שבמפלגתו 3-4 ח”כים הולכים אחר דעת המיעוט של אלי ישי, פלוס 6-7 נותנים את קולם למי שלא עברה אפילו סיבוב ראשון (דליה איציק, 28 קולות)? מבוגר אחראי הוא מי שח”כ בודד בסיעתו הכריז עם פתיחת המרוץ על תמיכה בריבלין, אך לא זכה לחברים נוספים שיחברו אליו?

מבוגר אחראי, נוסח המפלגות החרדיות.

3.

היומון המודיע הוא, לטעמי, היחיד שיש לו זכות – ובצדק, לצאת בכותרת שער: “התבוסה המהדרדת של נתניהו”. נציגו בכנסת, ח”כ יעקב ליצמן, היה מי שמלכתחילה ידע שתמיכה בריבלין תהיה נקמה אמיתית בנתניהו, ולפיכך יש היגיון בסיכום שערכו.

כל השאר – טרמפיסטים.

הנה למשל המבשר, שהכריז בכותרת ענק: “ניצח את השיטה”. איזו שיטה, בדיוק? השיטה של נסיעה לחו”ל, במקום הצבעה דמוקרטית?

ככה זה כשבעמוד השער מספרים על “תמיכה מוחצת של הנציגים החרדיים”. מוחצת נוסח ‘המבשר’.

4.

ועוד תיאוריה מבית מדרשו של המבשר: “העם זכר לו את הקול שהשתנק פעם קודמת כשהכריז ‘יחי נשיא המדינה’ בקול חנוק מבכי, וריחם עליו”.

נו באמת, העם הוא זה שהכתיר את רובי ריבלין לנשיא המדינה? וכי מישהו שאל את העם? העם הוא זה שהטיל פתקים במליאה, מאחורי הפרגוד?

גפני, רק לדוגמה, זכר את הקול שהשתנק לפני שבע שנים כשוויתר לשמעון פרס על הבכורה, והחליט להטיל הפעם ריבלין אל הקלפי? וכי לא עשה זאת רק בסיבוב שני, לאחר שהאלטרנטיבה נמצאה גרועה יותר?

וכי זכרו לו דרעי, אטיאס או מרגי את הרגעים העצובים ההם?

נו, באמת.

5.

גם ליברמן לא יצא נקי בעיתונות סוף השבוע. הפעם צדק המבשר כשפירט, אחד לאחד, את כישלונותיו הסדרתיים, רק מהתקופה האחרונה.

האחד  – מידת ההצלחה שאיחוד מפלגות הליכוד וישראל ביתנו ינפיק. ליברמן חלם על למעלה מ-40 מנדטים ונאלץ להסתפק בקצת יותר מ-30.

השני – הפסדו הצורב לראשות עיריית ירושלים, עם נציגו משה ליאון.,

השלישי – ניצחונו של רובי ריבלין, האיש שנתמך בחצי פה מצד ראש הממשלה, אך אפילו לא ברבע פה או רמז קל מצד ה’ביתנו’ שבליכוד-ביתנו.

האם הוא ונתניהו איבדו את החושים הפוליטיים המחודדים?  ימים יגידו.

6.

אבל נדמה שהמפסיד הגדול של השבוע היה דווקא השבועון בקהילה.

רק שבוע חלף מאז הספיד העיתון את מאיר שטרית (“שחצן, יהיר, בטוח שהאמת נולדה יחד איתו”), והוסיפו כי “אם יקבל יותר מחמישה קולות מכל רחבי הכנסת, יהיה זה נס. גם הוא יודע זאת. אז למה הוא רץ? התשובה בהגדרת האופי דלעיל”.

ובכן, הנס קרה. שטרית קיבל ‘קצת’ יותר מחמישה קולות. ומתברר, כי רץ ממש לא בשל “הגדרת האופי דלעיל”, אלא משום שידע שיש מאחוריו תמיכה חזקה חוצת שמאל ומרכז. אולי גם משום שחשב שסיכוייו רבים לעלות לסיבוב השני.

לא כי הוא שחצן. רק כי הוא אכן היה שם, בדרך לסיבוב השני.

7.

המרוויח הגדול היה הפעם המתחרה משפחה.

אחרי גיליונות בהם יכולתם למצוא פרטים לא ממש מדויקים אודות המסע לנשיאות (אטיאס חתם לפואד, אטיאס פורש מיד לאחר הבחירות לנשיאות ועוד), השבוע הגיש השבועון כתבה מעולה על נשיא המדינה.

כתב העיתון נילווה אל צוותו של ריבלין בימים שקדמו להצבעה, והצליח להעלות בחכתו פרטים מעניינים.

“יש לי פצע מאז”, סיפרה רבקה רביץ על תחושתה מאז ההפסד ההוא, לפני שבע שנים.

ועוד משפט אנושי שלה. כשנשאלה אודות המתח בן ריבלין לבין נתניהו, התקשתה להניח את האצבע על הנקודה. כפי הנראה, היה זה משפט שאמר ולפיו אשתו אינה מתערבת, משפט שהובן כאילו כוון כלפי שרה, שכן מתערבת. אלא שהוא לא התכוון. “שרה אשה טובה”, סיפרה רבקה, והוסיפה ותיארה איך הביאה ילדים מוגבלים לכנסת, וכיצד רובי, כיו”ר, שיתף איתה פעולה מכל הלב.

ועוד סיפור, שנדמה שלא משנה כמה פעמים יסופר, לא ייכנס למוחם של ח”כינו הנכבדים, ולפיו ההצבעה על חוק הגיוס תוכננה במקור ליום שלישי, וברגע האחרון נדחתה. רבקה הזהירה את גפני שריבלין חוזר לקראת רביעי, ושעדיף לערוך את ההצבעה בשלישי, כדי שהוא יוכל שלא להצביע, אך אזהרתה לא התקבלה. אחר כך, משהצביע, הואשם על-ידי המפלגות החרדיות.

ואחרון חביב, הסיפור על הנכד בן העשר שנהג להגיע במשך תקופה ארוכה ללשכה, לשהות לצד סבו, לאכול איתו ולבלות יחדיו.

בקהילה, לעומת זאת, הסתפק ביומן שלא היו בו חומרים בלעדיים, כזה המכיל פרטים הידועים לכל כלי התקשורת. רק סיפור אחד מעניין צד את עיני, משפט שהכותב מעיד עליו כי נאמר לו ‘שלא לציטוט’ (אל תצפו מעיתונאים חרדיים שלא לצטט משפט שנאמר להם שלא לציטוט, רובם לא יעמדו בניסיון).

“אני יודע שאהיה נשיא”, אמר ריבלין.

איך אתה יודע?

“מה פירוש איך? יש לי מכתב ממרן הגר”ע יוסף שאמר לבחור בי, אני משוכנע שדעתו, דעת תורה, היא זו שתקבע”.

לקרוא – ולא להאמין. עשרות שנים בפוליטיקה, ורובי ריבלין נותר נאיבי. הוא ממשיך להאמין באנשים, הוא עדיין מאמין כי דעת התורה של ש”ס נותרה דבוקה וצמודה לדעת התורה של מרן זצ”ל.

מהפה שלו, היישר לאלוקים.