עיניו של הגזען התורן חזו בטקס הדלקת המשואות וכולו התמלא בעתה.
“מדינת מרוקו החדשה בארץ ישראל”, הגה מוחו שטוף השנאה.
לא, יא חביבי, זאת לא מרוקו – אבל זה גם כבר לא המקום שאנשים מהסוג שלך התרגלו לחשוב שהם הפטרונים שלו, שעל פיהם יישק דבר בחינוך, בתרבות, בתקשורת או בקביעת תוכנו של טקס הדלקת המשואות ש-ל-נ-ו, של כולנו.
מה שחשבת שהוא רק שלך – היה כל הזמן הזה גם שלי.
קשה לך עם הגילוי הזה? תתמודד. אפשר להתחיל את ההתמודדות עם העניין הזה של מרוקו.
הצורך הבלתי נשלט בדבריך לדחוף את המושג “בני עדות המזרח” היה ברור (אחרת איך נדע למי התכוונת?) אבל בוא נעשה סדר.
אתה אמנם גזען – אבל חשוב לי שלא תלך לאיבוד לגמרי: המזרח הוא במזרח, אבל מרוקו היא ארץ המגרב (המערב). יחס מיוחד למרוקו? מעט. זאת הארץ שבאדמתה טמונים אבות אבותיי – ובדיוק כמוך אני לא מתבייש במקורותיי. לא בשפה, לא בטעמים, לא בצלילים ובטח לא בעושר התרבותי והרוחני שספק גדול אם שמעת עליו.
וכן, העושר הזה גם הוא חלק מהפסיפס התרבותי הענק והייחודי שנקרא “מדינת ישראל”. פלא שאין שני לו. עולים משבעים מדינות במקום אחד. מזרח ומערב.
התרבות, התקשורת ואפילו טקס הדלקת המשואות הם המרחב הציבורי של כולם.
ראית מה זה? היית מאמין? אחרי שבעים שנה אנחנו מתחילים להפגין נוכחות גם שם. לוקחים חלק בקביעת מדיניות, בקביעת תקציבים, מופיעים בטלוויזיה, מדברים ברדיו, מדליקים משואות – או בקיצור כהגדרתך “עסקנים בני עדות המזרח”.
תקרא לנו איך שאתה רוצה – העיקר שתבין שהמציאות השתנתה. מה שהיה – נגמר.
לא משפיל מבט כמו שעשו הוריי – עומד מולך זקוף קומה. זה חג העצמאות של כולנו.
• מתוך דף הפייסבוק של אמיר איבגי