בשבוע שעבר נכתב כאן טקסט די ברור, על מיקומה של היהדות החרדית בהיררכיית העם היושב בציון.
משום מה, המילים הצליחו להרגיז יהודי אחד או שניים, שראו בהן התנשאות ותחושת עליונות על חשבון מישהו אחר.
רוב התגובות הכילו טענות שונות ומשונות על חוצפתי ועזותי לכתוב כנגד הציבור החילוני, דווקא בעת שבה החלה ידם להיות מונפת לשלום. ודווקא בימים של פיוס ואחוות עמים.
חושבני שבסיפור הבא שלפניכם, ישנה התשובה.
•
ענן של תוגה העיב על מסע הניצחונות והתהילה של נפוליאון בונפרטה, המצביא הדגול. עתה נתון היה צבאו למתקפה חזיתית של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה (כיום גרמניה), שכרתו ברית דמים בניהם, כשמטרתם האחת הינה להדיח את נפוליאון מכיסאו ולספח את צרפת לשורותיהם.
צבאו האדיר של הקיסר, שמנה בראשית דרכו כמיליון חיילים צייתנים ונחושי קרב, עמד עתה על כמאה אלף בלבד.
לא קלים הם חייו של מפקד בשעה כזאת, ובטח שלא קלים חייהם של פקודיו. המצביא התהלך אנה ואנה בחדרו האישי, כשאסטרטגיות שונות ומשונות עולות ויורדות במחשבתו, כשמטרתם האחת הינה המשך ממלכתו העוצמתית על צרפת.
היו רגעים בהם חשב לתקוף בבת אחת ולהמר על כל הקופה. היו הרגעים בהם חשב לגשת בדרכי תכסיס ומרמה, ולכרות ברית עם אחת מהמעצמות, תוך ויתור על חלק מועט (שייכבש לאחר מכן) משטחה של צרפת, ובכך ליצור גייס חמישי במחנה האויב.
כך או כך, מחשבת כניעה או וויתור לא עלו כלל על בדל מחשבתו של הקיסר.
והנה, בעודו שקוע בהרהוריו, נכנס קצין המשמר פנימה אל חדרו, ובפיו בשורה: “שליח מיוחד מטעמם של שלוש הצבאות ממתין כעת בחצר, ובידו הצעת שלום”.
נפוליאון הורה על כניסתו המידית של השליח לחדר ונתן לו את רשות הדיבור.
האיש קד קידה, ולאחר שפתח בשלום המלכות, פרש לפניו את הצעת המעצמות, לפיה יוותר נפוליאון על שטח נכבד מארצות ומדינות אותם כבש ויסיר מהן את צבאותיו, ובתמורה לזאת יובטח לו לשבת לעד ולעולמים על כסא מלכותו ולהישאר בתפקידו כקיסר צרפת.
הצעת הפשרה עמדה בחלל החדר, כשכל הנוכחים מייחלים ומקווים כי תשובתו של נפוליאון תהיה חיובית. נדמה היה כי ‘עסקת שלום’ זו הינה מתנת שמים לקיסר ולצבאו, שכן מצב הלחימה העתידי היה נראה בכי רע, וסיטואציה שבה ישוב נפוליאון וימלוך על צרפת, הייתה נראית רחוקה מהמציאות כרחוק פוליטיקאי מן האמת.
המצביא הממולח ביקש משליח המעצמות מעט זמן לחשיבה, והחל לסור אנה ואנה ברחבי החדר, כשכל הנוכחים ובהם השליח הנכבד עומדים זקופים ומתוחים, ממתינים ומצפים לתשובתו החיובית של המנהיג.
בעודו מתהלך סחור סחור, נשמט לפתע כובעו המלכותי של נפוליאון, ונפל סמוך לרגליו של שליח השלום. הקיסר המשיך מספר דקות במסלולו, ואז בעוד ראשו מגולה, הישיר מבטו אל השליח, הרים קולו והכריז: “אני מסרב לקבל את ההצעה, צא החוצה”.
פקודיו ההמומים של המצביא הנערץ עמדו בפה פעור.
בסירובו היה נראה כי נשתבשה עליו דעתו, ומוחו סר הימנו. אולם איש מהם לא פצה פה ולא צפצף, הכל ציפו בדריכות למוצא פיו של הקיסר, מייחלים לשמוע את סיבת סירובו להצעה מפתה זו.
ואז הפיקו מיתרי קולו של נפוליאון תורה שלמה במהות נפש האדם.
וכך אמר: “במצבים אלו של לוחמה חזיתית ומתמשכת, נדרשת מיומנות רבה להבחין בין הטוב ובין הרע. בין הצעה שיש בה ממש, לתרגיל של הדחה מרצון.
“כשהפלתי את כובעי המלכותי לרגליו של השליח, בדקתי את ראייתו העתידית. לו היה דובר אמת, ואכן צרפת הייתה מוצעת לי לבטח, היה מתכופף מיד ומשיב לי את סממן המלכות היחיד הנמצא לפניו. כשראיתיו מביט בכובעי הרמוס בעפר בשיווין נפש, הבנתי כי פיו וליבו אינם שווים ומלכותי כבר אינה באופק”.
מיותר לציין כי תחזיותיו של נפוליאון אומתו אחת לאחת, עד לרגע שבו הוגלה לאי בודד כשנוצח ע”י שלוש המעצמות.
•
כשהציבור החילוני בארץ ישראל, בז לסממן המקודש ביותר לעם היהודי, ומתייחס בבוז לשבת המלכה, נדמה שלא צריך שום הוכחות לכוונתם האמיתית המסתתרת תחת ידם המונפת לשלום, לדו שיח, ולאחוות קיום.
הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]