זקן אדמו”רי בית רוז’ין: הרבי הסרוג מפאשקן נפטר בירושלים בה’ באייר

ברוך דיין האמת: ירושלים נפטר בצהריים (שני), בגיל 94,  זקן אדמו”רי בית רו’זין, האדמו”ר ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום מפאשקאן זצ”ל.

האדמו”ר, נצר לשושלת אדמו”רי חסידות רוז’ין, קוסוב-ויז’ניץ, צ’רנוביל, אפטא, סאסוב, ראשקוב וזלוטשוב, היה דוקטור להיסטוריה ומרצה לשעבר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון, וראש ישיבת ההסדר ‘אהבת ישראל’ בנתיבות.

הלווייתו תצא מבית מדרשו בשכונת גילה בירושלים, ותעבור דרך ביהמ”ד בוהוש בבני ברק – לבית החיים נחלת יצחק בגבעתיים. 

המנוח זצ”ל  נולד בכ”ט בחשוון ה’תרפ”ד לאביו, הרב יצחק, בן רבי משה יהודה לייב מפאשקאן ולאמו שרה-דבורה פרידמן בת רבי מנחם מנדל מבוהוש, שהיה גם בן דודו של אביו. הוריו הם נכדיו של רבי יצחק – האדמו”ר הזקן מבוהוש, נכדו הגדול של רבי ישראל פרידמן מרוז’ין.

הוא נולד בעיירה בוהוש שבחבל מולדובה ברומניה ונקרא על שם סבה של אמו, האדמו”ר רבי ישראל שלום יוסף מבוהוש, בעל הספר ‘פאר-ישראל’.

אמו נפטרה כשהיה כבן 9.

החל ללמוד בהיותו בן שלוש, ולאחר מכן למד ש”ס ופוסקים מפי מלמד פרטי בן 70, שתלמידו הראשון היה רבי יעקב מהוסיאטין, האדמו”ר השלישי מהוסיאטין.

האדמו”ר  רכש גם השכלה כללית, למד שפות ונבחן בבית הספר המקומי.

כשהיה כבן 16, החל ללמוד בקביעות עם סבו אבי אמו, והפך ל”חסיד” מובהק שלו, שהשפיע רבות על חינוכו ועיצוב אישיותו.

כשהיה כבן 18, פעל כמדריך בקן של תנועת השומר הצעיר שפעל בעיירה בוהוש, והשפיע על נערים ונערות, בני ובנות חסידים של סביו, שהתרחקו מחיי תורה ומצוות. פעילותו זאת הייתה ידועה לשני סביו שלא הביעו התנגדותם.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבר יחד עם משפחת סבו מבוהוש לעיר הבירה בוקרשט, שבה שהה דודו, רבי יצחק פרידמן, שהיה לימים האדמו”ר הרביעי מבוהוש, לאחר פטירת סבו.

שם השתתף בפעילות ציונית מחתרתית בהנהגת ר’ ישראל לבנון, שהיה בעלה של בת דודתו.

במהלך שהותו בבוקרשט הגיעה לעיר משפחת האדמו”ר מויז’ניץ, רבי חיים מאיר הגר בעל ה”אמרי חיים”, שהוברחה מהונגריה בשנת 1944. שם פגש ישראל את אשתו לעתיד, צפורה, בתו הצעירה של האדמו”ר מויז’ניץ, שהצטרפה לתוכניתו להתיישב בארץ ולהמשיך להשפיע על הנוער שאתו פעל בבוהוש.

בשנת 1946 עלו שניהם ארצה בעלייה ב’, התחתנו, והיו ממייסדי קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן המשתייך לשומר הצעיר. הם גרו במקום כ-18 שנה.

בלם את הכוחות העיראקיים שבאו מירדן

במהלך מלחמת העצמאות ישראל השתתף בלחימה שבלמה את הכוחות העיראקיים שבאו מירדן. עבד ברפת ומאוחר יותר כרועה צאן בקיבוץ עין חרוד. בשלב מסוים, החל להדריך קבוצות של עליית הנוער, ועיקר עיסוקו היה בתחום החינוכי. ישראל וצפורה שימשו שניהם כמזכירי הקיבוץ בשלבים שונים. באותה תקופה קיימו מצוות “בהסתר” וישראל המשיך להתפלל וללמוד תורה בתוך ביתו.

הוא שמר על קשר עם אביו ודודו שגרו בתל אביב. מסיבת בר המצווה של בנם הבכור מנחם (שמו המלא: מנחם-מנדל משה-לייב, על שם שני סביו של ישראל) התקיימה בתל אביב אצל דודו.

כאשר חלה חותנו, האדמו”ר מויז’ניץ, עברה אשתו צפורה לבני ברק כדי לסעוד את אביה ולקחה את בניה הקטנים, שמוליק והושע, יחד אתה.

לאחר חצי שנה בבני ברק לא רצתה לשוב לקיבוץ החילוני, והחליטה להצטרף לקיבוץ הדתי סעד. ישראל נשאר בתפקידו החינוכי בקיבוץ רשפים למשך שנה וחצי, יחד עם שני הילדים הגדולים, מנחם וירמיהו, כאשר המשפחה התאחדה בשבתות בקיבוץ סעד.

בשנת 1964 יצאה המשפחה לשליחות מטעם הסוכנות במרסיי שבצרפת. ישראל שינה אז את שם משפחתו לבן-שלום (פרידמן הוא “איש שלום”, אך הוא רצה לציין את היותו “בנו” של רבי שלום אביו של רבי ישראל מרוז’ין). במרסיי ישראל לימד יהדות וארגן הפגנת תמיכה בישראל לפני מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לישראל והתיישבה שוב בקיבוץ סעד.

מאוניברסטית תל אביב – ל’טישים’ בשכונת גילה

ישראל החל ללמוד לימודים אקדמיים בשנות הארבעים לחייו. קיבל את הדוקטורט בשנת תשמ”א 1981, שאותו עשה בבית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב. נושא עבודת הדוקטורט: “בית שמאי ומקומו בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה”.

הוא לימד מספר שנים באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך עבר להורות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שם לימד תולדות עם ישראל: תקופת בית שני, משנה ותלמוד. הוא המשיך ללמד אף לאחר צאתו לגמלאות. במקביל הורה גם בשלוחה שבמכללת ספיר שעל-יד שדרות.

בראשית שנות האלפיים עזב את האקדמיה, עבר לגור בקהילת בית ישראל והחל ללמד במכינה קדם צבאית בית ישראל ובבית המדרש שבשכונת גילה בירושלים – שהקימו בנו הושע ובתו שרה’לה.

בנוסף החל ללמד בישיבת ההסדר בנתיבות, שהקים בנו שמוליק והוא עמד בראשותה יחד עם הרב דוד אסולין. הישיבה מדגישה את השליחות החברתית. הוא מלמד חסידות וגמרא ברוח החסידות, תוך שילוב רקע חברתי והיסטורי.

בשנותיו האחרונות חידש את דרך אבותיו האדמו”רים והחל לערוך טיש בימי ההילולה של אבותיו (ג’ במרחשון, י”ט בכסלו וי’-י”א באלול), ובהזדמנויות נוספות, כדוגמת ימי ההילולה של אדמור”י חסידות הוסיאטין.

על אף היותו בעל כיפה סרוגה, רבי ישראל נהג ללבוש בשבתות קפוטה חסידית ונהג לחבוש שטריימל בעל כיפה מוגבהת, כמנהג אדמור”י רוז’ין.

בטישים החלים בימי חול, נהג לחבוש כובע פרווה הנקרא קולפיק, גם זה כדרך אדמור”י רוז’ין.

כונה לעתים “האדמו”ר הסרוג”.

בניו:

ד”ר מנחם בן שלום – ומחבר הספר “חסידים וחסידות בתקופת בית שני ובתקופת המשנה”, מרצה במכללת ספיר ובקמפוס האקדמי אחוה.

ירמיהו פרידמן בן שלום – ממקימי הקיבוץ העירוני “ראשית”.

שמוליק בן שלום – פעיל חברתי בעיירות הפיתוח בנגב, מייסד ישיבת ההסדר ירוחם ובנתיבות ומדרשות לבנות בעיירות אלו.

תא”ל הושע פרידמן בן שלום – יד ימינו של אביו. קצין המילואים הראשי (קמל”ר) מאז ינואר 2013 וראש המכינה הקדם-צבאית בקיבוץ העירוני “בית ישראל”. מפקד חטיבת כרמלי לשעבר.

(מתוך ויקיפדיה)