אוי סבי, הרב ד”ר רבי שלמה פפנהיים זצ”ל.
מאז קיבלתי בלילה את ההודעה שהלכת מהעולם, ותפסתי כי לא אוכל עוד ללמוד ממך ולשאוב ממעיינותיך המפכות, אני בוכה ובוכה ובוכה. זה כבר ח”י שעות והדמעות אינן נעצרות.
אוי וויי הללי לי, מי יורני דרך ומי יעמוד לי בשער. אבל יחיד עשי לך מספר תמרורים, כי פתאום יבוא השודד עלינו.
רחוק אני מגופך שהובא לקבורה מרחק אלפי קילומטרים, ולא זכיתי להשתתף באשכבתא דאבי-זקינו מורי-ורבי.
אוי וויי אללי לי.
יצאתי בהמלצתך לשליחות חינוכית בחוץ-לארץ, ומתחילת השנה אני במוסקבה בת”ת ובית הספר ‘ראשית חכמה’ דק”ק מוסקבה. השבת שהיתי בפינסק אשר בבלארוס, כדי לעקוב מקרוב אחר העשייה החינוכית המדהימה של מוסדות ‘בית אהרן’ בנשיאות כ”ק אדמו”ר מסטאלין קרלין שליט”א.
והנה השיגני הידיעה הקשה והמרה, שבימים אלו – כשהתרגשתי לציון יום ההולדת ה-91 שלך, החזרת את נשמתך לגנזי מרומים, הצדיק אבד ואין!
כמה היית מוכן לרגע ולשעה הזאת. שנים דיברת אתי על כך, הסברת ושיננת את השקפתך על החיים ועל יום האחרון. כמה היית מוכן נפשית למעבר נורא זה מן החיים אל המתים, מתוך שלוות הנפש ובדעה צלולה.
כך אכן עלתה נשמתך במרומים, צלולה כיין, אחרי שיחה מקיפה בענייני ציבור בכל הסוגיות העומדות על הפרק ביהדות החרדית הנאמנה, עליהם הארכת עם בנך, דודי גבריאל היקר.
אז נטלת ידיים, לקחת בידך את כוס המים וברכת לפניה ולאחריה, קראת פסוקי קריאת שמע בכוונה טהורה, ואז הזמינו את האמבולנס ועוד הארת להם פנים, לחבריי הפרמדיקים והחובשים, התנצלת בפני ילדיך האוהבים העומדים מן הצד ביראת הכבוד ומלחששים תפילה מול הייסורים של אביהם הגדול, המחזיר את נשמתו לנורא עלילה.
וכך, מתוך הארת פנים עצמת את עיניך, לבך קרס ועברת לפמליה של מעלה.
•
רוכב בשמים שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, אבל אנחנו דוויים ובוכים ומסרבים לקבל נחמה, רחוק ממנו מנחם משיב נפשי.
אין מלווין לו לאדם אלא תורה ומעשים טובים. אתה לא צריך להספד שלי ולא לסיפורים שלי על ההיקף הבלתי נתפס של מעשיך הגדולים לתורה ולחסד.
המפורסמות אינן צריכין ראיה: אלפי בנות יתומות ופליטות שהולכת לחופה ביחד עם סבתא בלומה ע”ה, אלפי בנות שהצלת במשך שבעים שנות ניהול מוסדותיך, מעשי הצדקה והחסד לבוגרות וחניכות המוסדות ולכלל ישראל.
אתה עמדת על אמת הבניין של יהדות חרדית, עצמאית, מכובדת וגאה.
כבר בשנת תש”ד היית מעורה בבניינה של העדה החרדית, וכך עד נשימתך האחרונה למשך 73 שנים נשאת על לוח לבך את העדה החרדית, כשבכך ראית המשך ישיר למפעלות הגדולים של זקיניך הנאצלים מייסדי אגודת ישראל העולמית, החבר רבי וואלף פפנהיים והחבר רבי שלום גולדשמידט.
אתה זה שעמדת על ערש המולדת של מוסדות תולדות אהרן, הקמת את הישיבה ואת התלמוד תורה, ובנית את בנייניה הרוחניים והגשמיים; אתה זה שהקמת וניהלת בעוז ובהדר את מוסדות הקודשים ‘בית לפליטות’, קרית בנות ו’בית החלמה ליולדות’, ועל זה יכולים להאריך ימים ולילות ולא נגמור לספר; אתה זה שהקמת את קרית החינוך של ‘בנות ירושלים’, ואחר כך עמדת לימין אמך ואחותך בהקמת ‘חינוך ירושלם’. בהמשך עמדת שנים בראש ‘חכמת לב’ ועוד הרבה מוסדות תורה וחינוך על טהרת הקודש.
היית תמיד מוכן ומסור לכל ענייני היהדות החרדית, כמו הפעילות שלך למען בית החולים ‘שערי צדק’ וההשתדלות להציל את בית החולים ‘ביקור חולים’.
כמה השקעת בהידברות והרגעת הרוחות בין שכבות העם, כאשר מסרת את נפשך על הדברים הללו, וזכית להמון פעילות קדושה להשכין שלום בין חלקי העם ובתוככי הציבור, והשכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו.
שמואל חיים (מימין)עם סבו זצ”ל (משמאל). באדיבות המצלם
היית נערץ וחביב על רבותיך, הגה”ק מהרי”ץ דושינסקיא, החזון איש, הרה”ק ה’שומרי אמונים’, מרן הגרי”ז מבריסק, והיית איש אמונם לליבון סוגיות בהשקפה והנהגת הציבור של כל גדולי ישראל מכל החוגים והעדות בדור שאחרי השואה, והיית מתאבק בעפרם של גדולי הדור בביטול הגמור.
•
בנשמתי צרובה אותה הארת פנים כאשר התארסתי ונכנסתי אל הקודש פנימה, למעון קדשו של הכהן הגדול רבינו הקקדוש מהרא”י קאהן מתולדות אהרן זיע”א, יחד איתך ועם אבי יבלחט”א.
איני יכול לשכוח את המעמד, כאשר רבינו הקדוש קם בכל קומתו, ונתן את ידו על כתפך ופניו מאירים ושמחים כפי שלא ראיתיו מעולם: רבי שלמה ידידי! איש המסירות נפש! איש לא יוכל לעמוד כנגדך, ויהלך לפניך צדקתך כל הימים!
אני זוכר את מרן המנחת יצחק זצ”ל שהיה קם לכבודך ואמר שיש לו ידיד אמת בירושלים – וזה אתה.
אני זוכר איך הגה”ק רמ”א פריינד זצ”ל אמר לך כי הוא ממליץ לך לקחת את העט שאתו הביד”צ חתמו כדי לחסל סכסוך עקוב מדם בירושלים – שאתה פשרת ביניהם – כשהוא מציין כי זה יהיה לך המפתח לכל ההיכלות של מעלה.
אני יודע שאת פניך יקדם דם התמצית שהקרבת להוציא בנות ישראל ממנזרים! המכות שספגת כאשר הוצאת בנות ישראל מקיבוצים! היריקות והבוז, הביזיונות והייסורים שגרמו לך כל מיני מגלגלי עיניים לשמים, אשר שפכו את דמך בחוצות באכזריות נוראה.
אוי ואבוי לי, סבא היקר, חמדת נפשי ולבבי, למה עזבתי?! אללי לי.