זוכר יהודה?
זוכר את הדייט הראשון שלנו? איך ישבנו שנינו על ספסל בירקון, ניסינו להכיר, להבין, ללמוד אחד את השני, התקשנו להוציא את הבפנים שלנו.. זוכר?
זוכר את הערב ההוא שישבנו על הסלעים מול הים, עם הגלים המתנפצים, אמרת שאתה כבר החלטת, ואני, בלי לחשוב פעמיים אמרתי שגם אני. לא הצעת נישואים, אבל זאת היתה הצעת הנישואין הכי טובה שיכולתי לבקש..
זוכר? זוכר את היום בו עמדנו שנינו מתחת לחופה? איך קפצת ורקדת בלי הפסקה, איך לא ידענו מה לעשות עם כל השמחה הענקית הזאת.
זוכר את יום הגיוס שלך? איך נופפנו לך לשלום כשאתה עלית לאוטובוס בתחושת שליחות, בלי לדמיין כמה נצטרך להקריב.
זוכר את היום בו הפכנו לראשונה לאבא ואמא? איך הייתי עם צירים יומיים וכבר אמרתי לך שתחזור לצבא, אבל אתה לא הסכמת, אמרת שאתה נשאר עד הלידה, שלא תפספס.
זוכר? זוכר איך החזקת את צוריה בידייך בפעם הראשונה, כשהדיסקית תלויה על צווארך, כאילו איחדת באותו רגע את האהבות הגדולות שלך.
זוכר איך חגגנו לך יום הולדת 22 בים? איך רקמנו חלומות, איך בנינו ארמונות בחול, בלי לדעת שעוד באותה שנה הארמון הפרטי שלנו יתמוטט.
זוכר? זוכר את הטיול ההוא לאילת? איך טיפסנו לפסגות, היינו על גג העולם, בלי לדמיין כמה נמוך נהיה כמה חודשים אחרי.
זוכר את אותו ערב חודשיים לפני הפציעה? איך ישבנו על הספה בבית, אמרתי לך שאני מתבלטת על השם, ואתה אמרת נחרצות ‘ארז’. כאילו ידעת כמה זה יתאים.
זוכר? זוכר את אותו יום שני אחה”צ? איך התקשרת אלי, אמרת שנחזור מהגינה, שעוד שעה אתה יוצא להצטרף לצוות שלך ללחימה.
זוכר איך עמדת בפתח הבית עם חיוך ענק? איך נפרדת מאיתנו, בלי לדעת שבאותם רגעים אנחנו גם נפרדים מכל מה שהכרנו…
יהודה במרתון ירושלים. צילום: שלווה
זוכר את שיחת הטלפון ההיא ביום רביעי? איך דיברת בטון הכי רגוע שיש, כאילו לא יצאת עכשיו משדה הקרב ועוד רגע תחזור אליו. איך מה שהיה חשוב לך גם באותו רגע זה שאהיה רגועה…
זוכר יהודה? זוכר אינסוף רגעים משותפים שאיבדנו ברגע אחד, ואיתם איבדנו גם את התמימות, את הפשטות, את היציבות… זוכר?
פעם כשישבתי אצלך בחדר ושאלתי אם אתה זוכר – אז ענית שלא, אך האם עמוק עמוק שם בפנים, האם אתה זוכר? או שהזיכרון קשה מדי עד שאי אפשר לשאת אותו?
זוכר יהודה או שהזיכרון שייך רק לי?
היום אני בוחרת לזכור. גם בשבילך.