אם הייתי רוצה לעשות פרובוקציה הייתי… • טורה של סיון רהב-מאיר
1.
אולי חבל שנתניהו לא פגש את שר החוץ הגרמני. נכון, ישראל ביקשה ממנו תחילה בשקט, בדיפלומטיות, שלא ייפגש עם “שוברים שתיקה” ו”בצלם”, והוא סירב.
נכון, גרמניה גם מממנת את הארגונים האלה. נכון, נתניהו לא היה מעז לפגוש ארגונים כאלה בביקור במדינות זרות. ואחרי כל זה, למה לבטל ולהשאיר את המגרש ריק לגמרי? ולמה לא לנצל את כישורי ההסברה של ראש הממשלה?
הנה רק כמה נתונים מהימים האחרונים שנתניהו היה יכול להציג לזיגמר גבריאל בפגישתם, לו התקיימה.
הוא היה יכול לפתוח בפיגוע הדקירה שהתרחש ביום ראשון בתל אביב, ערב יום השואה. המחבל הפלסטיני “רק” פצע ארבעה עוברי אורח קל, אבל זה היה עלול להסתיים אחרת לגמרי. על פי החשד, הוא הגיע לעיר בסיור משותף של יהודים ופלסטינים. גורם בארגון NTP שארגן את הסיור הביע צער על המקרה וטען שהמטרה הייתה מפגשים בין העמים.
למחרת, ביום שני, נפצעה קל חיילת בת 25 במחסום קלנדיה. “היא קראה לי וביקשה עזרה. אמרה שהיא רוצה לשאול שאלה. ניגשתי אליה והיא שלפה סכין ודקרה אותי בגב”, סיפרה.
כמה ימים קודם נעצרו פלסטינית חולת סרטן מעזה יחד עם אחותה, אחרי שניסו להעביר חומר נפץ במחסום ארז בתוך ציוד רפואי. הכניסה שלהן לישראל אושרה, כמובן, לצורך קבלת טיפול.
לסיום, נתניהו היה יכול לדפדף עם גבריאל בעיתון ה”דיילי מייל” הבריטי, ולהתעכב על הכותרת הבאה: “טרוריסט שמואשם ברצח סטודנטית בריטית יקבל 800 פאונד לחודש מהרשות הפלסטינית, שמקבלת סיוע שנתי בסך 25 מיליון פאונד מבריטניה”.
אנחנו מכירים את המציאות המרגיזה הזו, אבל לבריטים היא חדשה.
הידיעה מספרת לקוראים הבריטים שג’מיל תמימי, שדקר למוות את הסטודנטית חנה בלדון בפסח האחרון בכיכר צה”ל בירושלים, יוכרז כגיבור ברשות הפלסטינית כמו מאות לפניו, וכי הוא יקבל מעתה “משכורת” בגלל “התנגדות לכיבוש”.
העיתון מביע ביקורת על התשלום הבריטי הנדיב לפלסטינים ותוהה האם הכסף אכן מגיע רק לתחומי חינוך ובריאות, ולא לטרור.
הדוגמאות עוד רבות, אבל העיקרון מובן.
בשקר עדיף להילחם עם עובדות, ולא בשתיקה.
2.
במהלך הבחירות בארצות הברית נכתב שיועציו של דונלד טראמפ לוקחים ממנו את הסלולרי שלו, כדי שלא ישתולל יותר מדי בטוויטר. לא ברור למה העוזרים של כמה ח”כים אצלנו לא עושים את זה גם. מפלס פדיחות-העל של נבחרינו ברשתות החברתיות הולך וגואה.
הנה המקבץ השבועי:
זהבה גלאון תקפה את נפתלי בנט על ספר לימוד, ואז התברר שהוא נכתב ואושר בכלל בתקופת יולי תמיר במשרד החינוך. אחר כך מחברת הספר התראיינה וסיפרה שהיא מצביעת מרצ כבר שנים, ושגלאון שיבשה לחלוטין את המסר של הספר. הפוסט של גלאון עדיין באוויר.
אורן חזן ומיקי זוהר ניהלו קרב תרנגולים בוטה ומביך, לתפארת הליכוד.
חברת הכנסת יעל כהן פארן מהמחנה הציוני כתבה: “דווקא ביום בו אנו זוכרים את המיליונים שנחנקו בתאי הגזים, מחליט ראש הממשלה להתערב לטובת מיכל האמוניה המסכן את חיי מיליון איש ואישה, במוות מגזים”. לא, אף אחד לא פרץ לה לחשבון.
זו חברת כנסת בישראל, וזה מה שהיא ניסחה, הקלידה ואז לחצה על “פרסם”. אם זה היה בצלאל סמוטריץ’ בציוץ פוליטי, כבר היה פה כתב אישום על הסתה. אולי בגלל האג’נדה הירוקה וההתנצלות המהירה, כהן פארן חזרה חיש קל לאלמוניותה.
חז”ל כבר כתבו: “חכמים, היזהרו בדבריכם”. גם בציוציכם. ובפרט אם אתם לא כאלה חכמים.
3.
וממש באותו נושא, מחשבה לקראת יום העצמאות: אנחנו עומדים לשמוע הרבה נאומים על צה”ל ועל הסייבר, על מובילאיי ועל טפטפות. הכול יפה ונכון, אבל העצמאות שלנו תלויה בעוד סיבה.
פרשת השבוע עוסקת בה בהרחבה: תרבות הדיבור. אלפי שנים הפרשנים של הפרשה כותבים על כוחן של המילים שלנו.
זה נשמע איזה לוקסוס, משהו של שוחרי נימוסים והליכות שמבקשים שנגיד כל הזמן “סליחה” ו”בבקשה”, אבל אם אנחנו חפצי עצמאות, ואם נסתכל על ההיסטוריה שלנו – נגלה שזה נושא קריטי. תרבות של קללות ועלבונות ונאצות לא שורדת.
יוסף דיבר נגד האחים שלו – והמשפחה כולה ירדה לגלות במצרים. המרגלים הוציאו את דיבתה של הארץ רעה – והעם התעכב נשאר במדבר עוד ארבעים שנה. גם מלכות דוד המלך קרסה בגלל לשון הרע וחוסר אמון והבית השני נחרב, כידוע, בגלל שנאת חינם.
ספרי הנביאים שלנו מלאים בתוכחות על חברה שמבוססת על שקר וכחש ולבסוף תקרוס.
השבת, שלושה ימים לפני יום העצמאות, נקרא בתורה פרשה שמזכירה שרכילות ושיימינג וגסות רוח זה לא עניין שולי, אלא חלק מהביטחון הלאומי שלנו.
4.
אם הייתי רוצה לעשות פרובוקציה, הייתי כותבת: כמה טוב פה ביום השואה וביום הזיכרון. כמה נפלא. נכון, עצוב ונוגה כאן, אבל מנגד – איזה פס קול מרתק, ערכי ומושקע אנחנו מקבלים ביומיים האלה, וחבל שרק בהם בלבד.
363 ימים בשנה אנחנו שומעים בתקשורת רק איך עובדים עלינו ומנצלים אותנו, ועוברים ממחדל לסקנדל לפרשה לשערורייה. ופתאום מתברר שאותם מיקרופונים ואותם אולפנים ואותם כתבים יכולים לייצר גם סחורה אחרת לגמרי. פתאום מתברר שאפשר להקשיב לניצול שואה ולא לכוכב ריאליטי, למשפחה שכולה ולא לאיש משפחת פשע.
פתאום מתברר שאפשר לא לחפש רק את המחדל, אלא גם את המסר והתוכן.
אלה הימים היחידים בשנה שבהם גדודים של תחקירנים ומפיקים הופכים את המדינה עבור “סקופים” חיוביים, עבור סיפורי צדיקים מודרניים.
וזה עובד.
מתברר שאנחנו רוצים לשמוע על ההתנדבות והחסד של נפגע הטרור, על הטקסטים היפים שכתב החלל, ועל איך המשפחות מוצאות כוחות ומתמודדות עם האובדן. למה רק כשהרע תוקף, אנחנו נזכרים בטוב? למה ברור לנו, שאם נכנסנו לרכב באמצע היום ושמענו את המשפט “בחור טוב, עוזר להורים, אהוב על כולם” – הבחור הזה כבר איננו איתנו?
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’
תגובות
אין תגובות