היתה זו שעתם הקשה ביותר: הקריסה והשבר של הפלג הירושלמי

אחרי שהאבק ישקע, הרוחות ירגעו, שערי הכלא יפתחו, ונתי גרוסמן ושמוליק אלישיב העורך הראשי והמנכ”ל של עיתון ‘הפלס’ ישוחררו לביתם – ניתן יהיה לקבוע:

היתה זו שעתם הקשה ביותר.

שכן, מעצרם של בכירי ‘הפלג הירושלמי’ אינה עוד פעולת רדיפה או דיכוי בסדרת מאבקים, אלא אבן דרך באינטראקציה של התנועה עם שני הגורמים החזקים איתם הם מוכרחים להתמודד: המדינה – והחברה החרדית.

ואל מול שני הגורמים הכל-כך חשובים הללו, ניתן כעת לקבוע – הם כשלו.

אנשי ‘הפלג הירושלמי’ נלחמו עד כה בזרמים המרכזיים של החברה החרדית. הליטאי, הספרדי והחסידי – שהצטרפו למיינסטרים הליטאי.

מדובר היה במלחמה קשה, עקובה מדם, שרק בנס לא הסתיימה עד כה בשפיכות דמים של אי-מי משני הצדדים. ולמרות זאת, היה זה מאבק הגיוני בתוך גבולות גזרה ברורים וחדים: השליטה בסדר היום ובערכיו הדתיים והרוחניים של המגזר  החרדי.

אין זו הפעם הראשונה, צריך לזכור, שקבוצה בתוך המחנה החרדי מבקשת לקום ולבדל את עצמה מהקבוצה החרדית הלכאורה הומוגנית.

בשנות ה-80, הקים הגרא”מ שך זצ”ל את תנועת ש”ס ומאוחר יותר את תנועת עץ-דגל התורה מתוך הכרה כי תנועת האם אגודת ישראל, אינה הולמת יותר את ערכיו ואת השקפותיו.

בהמשך, בשנות ה-90, היה זה הגר”ע יוסף זצ”ל מנהיג ש”ס שבחר להיפרד מעל תנועת האם הליטאית דגל התורה ולצאת אל דרך חדשה, עצמאית.

ההתנתקויות הללו, כמו כל פרידה בין בני משפחה, לא חלפו – גם בקרב אוהדיהם של שתי הקבוצות – ללא חמשת שלבי האבל, מכעס עצום, ניסיון לשנות את ‘רוע הגזירה’, ועד לקבלה כפויה של המצב החדש.

ולמרות זאת, מאבקם של המנהיגים החרדיים צלח. תנועותיהם פרחו, הם הובילו את אנשיהם להישגים עצומים, ויצרו זרמים מרכזיים ביהדות החרדית שפועלים עד לימים אלה.

מדוע הם הצליחו? איך ‘עברה’ ההתנתקות הקשה הזו את דרך החתחתים של המאבק בין הקבוצות?

•

לשני המנהיגים הללו היו את שני האלמנטים החשובים שמניעים את גלגליה של תנועה או אפילו מהפכה פוליטית: קהל וחלק משלטון.

הציבור החרדי-ליטאי התלכד סביב הגרא”מ שך, והציבור החרדי-ספרדי סביב הגר”ע יוסף. ההתלכדות הזו תורגמה לכח פוליטי משמעותי, שהיה ללשון מאזניים בממשלות ישראל, שמצידן הכירו בכח החרדי, ומשם לצבירת הון תרבותי פוליטי ודתי.

האלמנטים הללו חסרים ל’פלג הירושלמי’.

החברה החרדית לא התלכדה סביב הרעיון של הקבוצה, והשלטון נלחם בהם ומנסה לקעקע את הלגיטימיות שלהם.

במאבק מול שני גורמים כל-כך חזקים, התנועה הזו תפסיד, וגורלה עלול להיות כמו זו של העדה החרדית,  חסרת החשיבות ברחוב הישראלי – הן החרדי והן החילוני.

מי אמר שהשלטון החליט להילחם ב’פלג הירושלמי’?

ההוכחה התקשורתית האמפירית לכך חריפה בפשטותה: עורכו של ביטאון התנועה, מהעיתונאים הוותיקים והמוערכים, מקצועית לפחות, ברחוב החרדי נעצר ומובל עם אזיקים, ובתקשורת הכללית, ואפילו בזו החרדית האירוע כמעט ולא מוזכר.

לאיש לא אכפת. אבירי הדמוקרטיה לא נזעקים. נסו רק לדמיין את עורך ‘הארץ’ מובל באזיקים במסדרונות בית המשפט.

הממסד תמיד חזק יותר

את השלטון, כל עוד לא מנסים לבצע בו הפיכה צבאית, לא ניתן לנצח. הוא חזק יותר, עם סבלנות ארוכה יותר, ובעיקר עם אין-סוף משאבים וזמן.

ברצותו יהפוך את חייהם של המפגינים  – ללא רישיון – לבלתי נסבלים וברצותו יאפשר להם להתבטא. לעיתים מתוך שיקול של ‘הסדר הציבורי’ השלטון לא מונע מאנשים להתאסף ברחובה של עיר, אך ביום שהללו יחצו את הקו שמאיים ולו במעט על אורח החיים הדומיננטי בחברה – הם יטואטאו לכל רוח.

אנשי העדה החרדית מכירים זאת היטב מניסיונותיהם להפגין מול חניון קרתא או הקמת הסינמה-סיטי בבירה. זה היה היום בו הם בחרו לזלוג מההתאספות המתישה, אך המוכרת ב’כיכר השבת’ שלהם אל הרחובות החילוניים, והממסד גילה מולם אפס סובלנות.

בתרגום חופשי: ביום בו ‘ימאס’ לשלטון הישראלי מהפגנותיהם של ‘הפלג הירושלמי’ הם פשוט לא יתקיימו, הם יהיו לאבק מול דורסנותו ועוצמתו של הממסד כשרק ירצה בכך.

•

מנהיגי הציבור החרדי שהוזכרו, הרב עובדיה יוסף והרב אלעזר שך, פעלו באופן קונסיסטנטי על פי  האקסיומה הזו. כשאריה דרעי, אז האיש הכל יכול בש”ס, שכונה גם המנכ”ל של המדינה, עמד בפני כניסה לכלא בשנת 1999, לא היסס הרב עובדיה יוסף לקבל החלטה לא פופולארית בעליל, בצורת הדחתו של האיש החזק ומינויו של אלי ישי האפור וחסר הברק.

הרחוב הש”סי בער, ופרשנים פוליטיים הספידו את התנועה אל מול ההחלטה הלא הגיונית לכאורה.

אבל רק הרב עובדיה ידע: לא ניתן ולא נכון להילחם באורח החיים הנורמטיבי, בסדר הציבורי שמכתיב השלטון הנוכחי, ומשזה החליט שדרעי הוא עבריין מורשע, אין לרחוב הש”סי כל סיכוי.

החזון איש, ובהמשך הרב אלעזר שך, פעלו באורח זהה מול תפיסת העולם של חסידות סאטמר. אל מול ההתכחשות למפעל הציוני והסירוב המוחלט לייצר עמו כל שיתוף פעולה, הם עודדו רבנים להשתלב במערכת הלאומית של הרבנות הראשית, קיבלו את ‘היכל שלמה’, והציבו שם את רבניהם הבכירים ביותר כמו הגרי”ש אלישיב והגר”ב ז’ולטי זצ”ל.

מול הישות הציונית הנשענת על חילוניות רדיקלית, ואנטי גלותיות בעייתית ללא ספק גם לטעמם, בחרו לשתף פעולה, ולשבת אתה בחדר עגול אחד בו כולם מקבלים החלטות לעתידה של אותה מדינה.

הרטוריקה של חלק מאנשי ‘הפלס’, שלא חדלים מלהאשים את ‘השלטון’, ולנסות להפריע למהלכו התקין, בלי יכולת לעשות שינוי בתוך המערכת השלטונית – בדמות חוקים מתאימים כדוגמת ‘חוק טל’, למשל – עשויה להלהיב אולי לא מעט צעירים-בני-עשרה שימשיכו להפגין בצמתים, אבל המחאה הזו תדעך: או באופן פסיבי כדרכה של כל מחאה מתמשכת, או בהחלטה חד צדדית של השלטון שאת גל המעצרים ירחיב גם לפעילים מרכזיים.

בעוד שנים ספורות, כשהפלג הירושלמי יהפוך לתת זרם סטייל ‘העדה החרדית’, ניתן יהיה לקבוע, כי קו השבר ונקודת המפנה היו בצעדיו המדודים של נתי גרוסמן במסדרונות בית משפט השלום, ושירי הרקע – ‘בשלטון הכופרים’ של הצעירים שבאו לעודד.