כולם מציינים את ‘יום השואה’, ואני רוצה לציין דווקא את ‘יום אחרי יום השואה’.
זה היום שבעצם יוכיח לנו שאכן השואה במוחנו, במחשבתנו ובראשינו.
היום שאחרי.
לא חכמה לבכות כשהתיאורים באוויר. כשהגברת חנה מספרת איך שולחו הכלבים לעברה ושתו את דמה, וכשהרב אברהם מתאר את זוועות הנאצים שנעשו בבניו, ילדיו הקטנים.
לא חכמה להזיל דמעה כשהניצולים עצמם עומדים מול העיניים בסך, ומחכים לספר, לדבר, להעביר את הדברים לפני שיהיה מאוחר.
לא די בכך שאנו כואבים על מותם של סבינו וסבתותינו, דודי הורינו ובני דודיהם, כשהם עומדים מאחורי הדלת, מזהירים ודופקים: “יום השואה הגיע ובא”.
הקרבנות והניצולים ראוי שיהיו בראשינו כל הימים.
הם סבלו מספיק בשביל שנישא בעול יחד אתם.
הם דוכאו עד עפר, כך שמגיע להם שלפחות יהיו בליבנו הרבה יותר ימים מיום אחד שנקרא ‘יום השואה’.
הם היו צדיקים גמורים שבוודאי מעשיהם הטובים מגנים עלינו וימשיכו להגן על ילדינו.
והם צוו לנו את החיים שלנו. כך ממש.
האם כל זאת יכול להסתכם ביום אחד? ביום השואה?
בוודאי שלא.
•
טוב עשינו שהמשכנו וקראנו לילדינו בשמותיהם ולא התפתינו לעבור לשמות ישראליים יותר.
טוב עשינו שקראנו לרבים מרחובותינו בשמות אנשים וחסידויות מהעולם ההוא…
טוב עשינו שתלינו תמונות דיוקנם על קירות ביתנו –
אבל כל זה לא מספיק.
יש לנו היום עדיין את ההזדמנות, את האפשרות ואת היכולת להחזיר להם כך ממש. להוכיח להם שלא סתם כך נשארנו אנו בחיים.
להחליט על לקיחת אחריות על מישהו מהם ולהתמיד בביקורים אצלו. לעזור למי מהם במחייתו.
לשאול את עצמנו מהיום הזה, היום שאחרי יום השואה – ובכל לילה לפני השינה: “מה עשינו היום למען ניצולי השואה הקדושים?”
•
‘היום שאחרי’ הוא היום שיאמר לנו עד כמה אנו באמת מפנימים, או ,אולי, חלילה, מסתפקים בהוזלת דמעה כשהתיאור הנורא מושמע מתוך מכשירי הרדיו לסוגיהם, או דרך כל אמצעי תקשורת אחר.
‘היום שאחרי’ הוא היום האמתי.
הוא היום שיספר לנו מי אנחנו בעצם, ועד כמה אנחנו אוהבים לטמון את עברנו באדמה, ולהעמיד על הקבר סלע חזק, שרק סיפורי הזוועה של יום השואה הבא יוכלו להזיזו ממקומו ולגלות את המונח מתחתיו לעוד יום אחד בלבד.