נתניהו, הגיע הזמן: תתחיל להשתולל

בימים אלו שכל עיני ישראל נשואות לבורא עולם ובפיהם לוחשת תפילה ממעמקים ובדמע, לשובם במהרה של הבנים בריאים ושלמים, גלי האחדות המתפרצת ברוב חלקי העם השפוי, מחממים את הלב.

הסלע הכבד שנחת על ליבנו בבוקרו של יום שישי ערב פרשת “שלח”, הוא סלע עצום מימדים שעצר באחת את שגרת החיים וההכנות לשבת קודש, לצד התסכול הבא מעצם הידיעה שאין לך מה ואיך לתרום להקלת סבל המשפחות, שאחת מהן אף בת עירי אלעד.

לא זה הזמן לומר, אמרנו לכם, התרענו, אך “אשר יגורנו בא”, ודומה שחטיפה נוספת, כואבת בעוצמתה ומשפילה מקודמתה הינה רק עניין של זמן.

והנה אנו עומדים שוב חסרי אונים על חטיפת הבנים בידיהם של שפלים תאבי דם, ומי לידנו יתקע שלא אנו במו ידינו גרמנו לכך, במישרין או בעקיפין, בעצם כניעתנו לטרור, ובשחרורם של אלפי המרצחים הבאנו עלינו את האסון הנוכחי.

הניסיון הקודם והנואל לפתוח במשא ומתן עם אותם חוטפים, הכניס את כולנו לתרדמת ולשיתוק.

היכולת לפעול בדרכי פעולה שאויבינו מבינים, היא רק “על חרבך תחיה”.

בעל הבית השתגע

גם אם זה לא נעים, ואף אם הדבר יעלה לנו בגינויים אין סופיים מ”ידידינו” בעולם, חוששני שעלינו הפעם לאמץ את שפת האזור בו אנו חיים, ולהפעיל ללא רחם מוקדי לחץ על פצעי הלחץ בהם נתונים שכנינו, בבחינת “בעל הבית השתגע”.

רק לחץ “פיזי שאינו מתון” ייתן את אותותיו ברחוב הפלשתיני. לחץ שיבוא מריכוזי האוכלוסייה שצעקתם תעלה ותחדור למוחם הקודח של ראשי הפעור, יש בו כדי לגרום להם לחשוב, שהפעם זה שונה, וכל רגע נוסף בו ישהו הבנים בשבי, המחיר יהיה כואב, וכואב ביותר. אחרת, אנו נצטרך להתרגל לשגרת ההרגל ולתרדמה אליה יובילונו שובי הבנים שאינם עונדי שעוני יד נוצצים או שעוני חול.

אכן עם שוחר שלום אנו, ודומה שאין עוד אומה שבתורתה, בדברי ימיה, ובשפתה, מוזכרת המילה שלום מספר רב כל כך, ושאלוקיה שמו שלום, ושומה עליה לחתור לשלום.

בטרם נגלוש לשגרה, שגרה משתקת, נדרשים גילויי מנהיגות ללא חת. מנהיגות שאינה נכנעת ללחץ דעת הקהל, לא הבינלאומי, ולא תומכיהם בקרב המחנה בבית פנימה, ויפה שעה אחת קודם.

ומילה טובה מהלב, לעם הנפלא הזה, המתגלה בכל עוצמתו, יופיו והדרו, עם היוודע  האסון, וליכולתו להתעלות מעל כל מחלוקת ושוני ברגעי צרה וצוקה.

לא במקרה, בפרשת “קורח”, נכתוב ונאמר, הבו לנו כלים בל נמעיט, לאצור ולאגור את רגעי ההוד הללו, והמלא, נסיע בל נחסוך, מאותו אסוך השמן, בו נסוך מעתה ואילך את שגרת חיינו, רגעים נפלאים אלו בהם משתבח בורא עולם, וקורא לפמליה של מעלה חזו חזו, בניי בניי חביביי, אח’…

לו היינו חוסכים זאת בעבר, ומי יודע חשבונות שמים, ללא ספק לא היינו מגיעים עד הלום.