•
אני בטוח שלכל אחד ואחת יש את הצפירה האישית שלו או שלה. זיכרון השואה שלי הן דווקא שתי צפירות: האחת שבישרה את בואו של סבא-רבא ישראל אריה גליק למחנה, והשניה את בואה של הסבתא-רבא יהודית פייגא. הם לא הגיעו יחד, כי הם לא היו בני זוג בזמן השואה. התמונה שאתם רואים כאן היא של הסבא עם אשתו הראשונה.
ובגלל שהם היו יהודים, נאצי אכזר, שבלילות היה מאזין ללחנים של מוצרט, ירה בה לעיני סבי.
בה, ובתינוק הקטן שלהם.
סבי שרד, נישא שנית עם סבתא יהודית ויחד הקימו משפחה לתפארת.
אני לא אצליח לספור כמה נינים אנחנו; אני בטוח שלא אצליח לספור כמה בני נינים יש להם היום. המון.
סבא נפטר לפני הרבה שנים, ואם מישהו אחר היה כותב את הפוסט הזה, הוא בטח היה כותב שזכה לנצח את הנאצים.
זיידי ישראל, לא הכרנו, רק שמעתי עליך המון. אני לא אחטא, ולא ארשום על מי ששיכל את אשתו ובנו לנגד עיניו שהוא "זכה לנצח". לא.
אבל כן זכית לנחמה.
•
את סבתא יהודית כן זכיתי להכיר. בסוף ימיה היא גם התגוררה בביתנו מספר חודשים. אני הייתי ילד והדבר שהכי פחדתי ממנו היה כש'בבי פייגי', ככה קראנו לה, הייתה מתנדבת לשטוף כלים. כי כשהיא הייתה שוטפת כלים היא הייתה מפשילה את השרוול. הייתי בורח לחדר. כילד היה לי קשה לראות את המספר הכחול מקועקע על היד הזקנה שלה. לא הצלחתי לתפוס מיהו ה"בן אדם" שהיה מסוגל לעשות זאת לסבתא. ולמה שיעשה דבר כזה. הייתי שוכב במיטה כשהיא "עושה כלים" וסותם את האוזניים, בדמיוני שמעתי בקול שכשוך המים את קול שקשוק הרכבות, וכשהברז היה נסגר הייתה מין שריקה כזאת שהחסירה בי פעימה. אלו הן הצפירות והשריקות האמיתיות של יום השואה.
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
